10.02.18

בלימודי תולדות האמנות באוניברסיטה הגעתי למסקנה שאני אוהב חלק מהאמנויות יותר וחלק פחות וגיבשתי לעצמי תפיסה של "אמנויות זוגיות" ו"אמנויות אי זוגיות". האמנויות השלוות, השלמות, ה"קלאסיות", הגשמיות היו הזוגיות. האמנויות המסוכסכות, הרוחניות, הלא ריאליסטיות נחשבו כ"אי-זוגיות". בדרך כלל אחרי אמנות אי זוגית, הגיעה אמנות זוגית, לדוגמא: אמנות מצרים העתיקה – אי זוגית, אמנות יוון הקלאסית – זוגית, אמנות ימי הביניים – אי זוגית, אמנות הרנסנס – זוגית וכן הלאה. בעייני, יש הרבה קסם בתפיסת המרחב המצרית, באיקונוגרפיה הימי ביניימית ובקוביזם של פיקאסו. הרבה יותר מהפסלים היווניים המושלמים ומהריאליזם של ז'אק לואי דוד (על זאת ועוד ב"רנסנס בתחת שלי").

בספרו "מה השתבש" של ברנרד לואיס על שקיעתה של האימפריה העות'מאנית הוא מסביר על תפיסת הזמן המערבית לעומת המזרחית כחלק מהסיבות להצלחת המערב. הרעיון של מדידת הזמן, שימוש בשעונים, בניית השנה כמודל רפטטיבי המאפשר להשוות בין שנה לשנה סייעו לשליטים לגבות מנתיניהם מיסים בצורה מסודרת ולנהל את ממלכותיהם בצורה פוריה יותר. תפיסה נוספת מדברת על המערב התופס את הזמן כרצועה לינארית, לעומת המזרח המתייחסת לזמן כאלמנט מחזורי שחוזר על עצמו בצורה עונתית ("וענן בשמיו ואילן בגשמיו מצפים עוד לך, עובר אורח"). תפיסת הזמן המערבית מוטמעת בנו בצורה עמוקה מאוד ומשפיעה על הדרך בה אנחנו רואים את הדברים.

חוקרי תולדות האמנות מייחסים לתפיסה זאת את ההבדל האדריכלי בין הכנסיות הבנויות לאורך במערב לעומת המבנים העגולים במזרח, אפשר גם לראות את ה"מרובעות" הזאת בתחומים אחרים. אחת האמנויות האי זוגיות שאני אוהב במיוחד היא מוסיקת הבוסה נובה הברזילאית:  אנטוניו קרלוס ז'וביס וויניסיוס דה מוראיס היו כוחות המשמעותיים שדחפו אותה והביאו אותה אל העולם. לבוסה נובה של ז'ובים היו שלושה מקורות עיקריים: הראשון היה המוסיקה הברזילאית - לולא האווירה והטבע הברזילאי, לא הייתה בוסה נובה. השני מוסיקה קלאסית (במקרה של ז'ובים בעיקר שופן). האזינו לדוגמא לפרלוד במי מינור (אופוס 28 מס' 4) וראו כמה ז'ובים הושפע ממנו כשהלחין את How Insensatez:



והנה Insensatez של ז'ובים:



המקור השלישי היה צ'ט בייקר שהביא לעולם את סגנון ה Cool, שירה עדינה ורכה עם עיבוד מוסיקלי מינימליסטי, סוג של צעד הצידה מהג'אז המסורתי:



אז הבוסה נובה נולדה והאלבום שנחשב כ"אלבום הראשון של הבוסה נובה" היה Chega de saudade של ז'ואו ג'ילברטו שיוצא בשנת 1958. אלבום קסום ומינימליסטי שאתגר את העולם בצליל ותפיסה חדשה לגביי מוסיקה.
בעיניי מוסיקה עילית באה לידיי ביטוי בייחודם של שלושה רכיבים: הרמוניה, מלודיה וקצב. בוסה נובה מצטיינת בשלושת הרכיבים האלה אבל מה שיפה אצל ז'ובים שזה נעשה ללא כל מאמץ ומרגיש הדבר הכי פשוט בעולם. כשהנרי מנסיני (מלחין נעימת הנושא של הפנתר הורוד ו Moon River) שמע בפעם הראשונה את השיר Wave של ז'ובים הוא אומר ש"זה לא אמור היה לעבוד". ז'ובים קופץ בין סולמות, כותב מנגינות משתוללות ומקצבים מגוונים וכל זה בלי כל מאמץ. הכל נשמע הכי טבעי בעולם.



עוד דבר יפה ומיוחד אצל ז'ובים זו ההתאמה המושלמת בין משמעות המילים ללחן. Chega de saudade שהוא שיר געגועים לאהובה האקורדים מינוריים והתווים קצרים, ברגע שהמילים מדברות על איך הכותב מדמיין מה יקרה כשהאהובה שלו תחזור אליו, האקורדים הופכים למז'וריים והתווים מתארכים. אותו דבר ב-  The Girl From Ipanema. השיר מתחיל בתיאור של נערה צעירה פוסעת על חוף הים, התווים קצרים בדיוק כמו הצעדים העדינים של הנערה, ברגע שהטקסט מדבר על העצבות שלו מדוע הנערה "אינה שייכת לו", האקורדים הופכים למינוריים והתווים מתארכים.



אז פלא הבוסה נובה נוצר ומתגלה בארצות הברית, בשנת 1964 סטן גטץ (שהוא סוג של מגלה ארצות מוסיקלי) מוציא את האלבום Getz/Gilberto בשיתוף ז'ואו ואסטריד ג'ילברטו. האלבום הוא בהחלט אבן דרך בדברי הימים של המוסיקה הפופולארית של המאה העשרים אבל בעיניי הוא "מקור כל חטאת". מכיוון שהסגנון בו הוא יותר ג'אז מבוסה נובה טבעית וטהורה. לא רק מבחינת המוסיקה אלא גם מבחינת המילים. לשיר Tall, tan, young and Lovely זה האם-אמא של Lost in translation. לעומת האמריקאים עלי מוהר עשה עבודה הרבה יותר טובה עם תרגום של שירי ז'ובים לעברית ממה שהכותבים האמריקאים עשו ומכאן זה רק הלך והתדרדר. גם שאר אלבומי הבוסה האמריקאים המצליחים נשמעו יותר כמוסיקה אמריקאית ופחות כמו בוסה נובה.

פשפשתי בגוגל כדי לראות מי היו אנשי הצוות שעשו את אלבומי הבוסה הגדולים בארצות הברית ולא התבדיתי. מדובר באנשים שאין להם דבר וחצי דבר עם בוסה נובה. דוגמא ראשונה היא האלבום של ז'ובים The Composer of Desafinado plays. מלאכת העיבוד והניצוח ניתנה בידיו של קלאוס אוגרמן, יוצר גרמני שעבר ב-1963 לארצות הברית ועבד עבור חברת Verve בעיבוד וניצוח באלבומים של ז'ובים, ביל אוונס, ווס מונטגומרי ועוד. אוגרמן לקח את הבוסה האוורירית והטבעית והכניס אותה לתבנית. אם מקודם דיברנו על הדינאמיות האדירה והקלאסית של ז'ובים תראו איך היא מתכווצת לביצוע מקושקש וסטאטי אצל אוגרמן: כלי הקשת נמרחים בלי קשר לטקסט, התופים עמוסים בהד (Reverb) ובולטים (שימו לב להבדל בין התופים הקטנים והעדינים באלבום הבכורה של ז'ואו ג'ילברטו לעומת התבנית המדויקת של אוגרמן), הקצב קבוע וניכר כי המעבד בכלל לא הבין את משמעות של המוסיקה שעיבד.



הדוגמא השניה היא באלבום השני של אסטריד ג'ילברטו מ-1965 שעובד על ידי אמן בשם מרטי פאיץ' שעבד עם מל טורמה, ריי צ'ארלס, שרה ווהאן ואחרים. השירה היפה והשברירית של אסטריד זוכה לליווי של כלי קשת שיכולים מאוד להתאים לאלה פיצג'ראלד אבל פחות לבוסה נובה (אגב, מרטי הוא אביו של דני פאיץ', מייסד להקת טוטו).



מי שכן עשה עבודה טובה מאוד בעיניי עם בוסה נובה בארצות הברית היה המעבד והמנצח נלסון רידל. בשנת 1965 ז'ובים הוציא עם רידל אלבום משותף The Wonderful World of Antonio Carlos Jobim. רידל שזכה ברגישות על, באסתטיקה וביכולת עיבוד דינאמית ידע להכפיף את התזמורת והעיבודים לאמן ולא להיפך. דוגמא יפה אפשר לראות בשיר Dindi. רידל, שזכה לתהילת עולם בעבר בעקבות העיבוד שכתב למונה ליזה של נט קינג קול השתמש באותו "פטנט", הוא התחיל בעיבוד קטן ואינטימי שהלך וגדל ככל שהשיר התקדם. ניכר כי המורשת הקלאסית שהביא עימו התאימה יותר לבוסה מאשר התבניות הנוקשות של אוגרמן.



לטעמי הבעיות בעיבודים האמריקאים נבעו מחוסר ידע של המעבדים איך להתמודד עם הסגנון החדש. באלבום המשותף של ז'ובים עם פרנק סינטרה משנת 1967 ניכרת התקדמות בהבנה של בוסה נובה, המעבד והמנצח היה שוב קלאוס אוגרמן אבל הפעם הוא הפנים את העניין, לקח את התזמורת "צעד אחורה" ואפשר דינאמיות גדולה יותר. שימו לב איך העיבוד שלו ל Dindi של סינטרה יותר קרוב לעיבוד של נלסון רידל מאשר לעיבודים שעשה לז'ובים בשנת 1963. אגב בעיניי, כשסינטרה שר בוסה נובה העיבודים האמריקאים מרגישים יותר "בבית" ומסתדרים יפה יותר עם המוסיקה.



לסיכומו של עניין, עם הצלחה אי אפשר להתווכח אבל אין לי ספק שהבחירות המוסיקליות של חברות התקליטים והמוסיקאים האמריקאים היו יותר אמריקאיות מברזילאיות. לדעתי בסופו של דבר הדבר פגע בבוסה נובה ומיתוגית היא נתפסה יותר ויותר כ"מוסיקת מעליות" קיטשית ולא בפלא של הטבע. מאיזושהי בחינה במקרה הזה הגולם קם על יוצרו והאמנות הזוגית (הג'אז האמריקאי או המוסיקה הקלאסית האמריקאית) השתלטה על האמנות האי-זוגית (הבוסה נובה). אחד הייצוגים המינוריים אך המשמעותיים מבחינתי לכך היה בסרט "האחים בלוז", כשג'ק ואלווד בורחים מכל הצבא האמריקאי ואשתו ובניגוד להמולה מחוץ לבניין שניהם עולים במעלית וברקע עיבוד קיטשי ואמריקאי של The Girl from Ipanema. לא פלא שיוצרי הסרט בחרו דווקא ביצירה הזאת כדי להדגיש את הקונטרסט בין המציאויות.



בסופו של דבר, התזוזה של הבוסה נובה מאור הזרקורים האמריקאי אפשרה לה לחזור ולהתפתח בכיוונים שונים ומיוחדים ולשמור על הדינאמיות והקסם שלה.



עוד בבלוג: 

נלסון רידל - בחור קלאסיקאי בעולם רוקנרולי

כשפול מקרטני וז'ובים יפגשו