04.07.18

הכל התחיל באלבום של אנני לנוקס שנקרא "נוסטלגיה". האלבום נפתח בשיר יפה ומיוחד שנקרא Memphis in June, לא הכרתי את השיר וניגשתי אל המקורות לחפש מי כתב אותו. השם היה הוגי קרמייקל, במרוצת חיי שמעתי פה ושם את השם אבל מעולם לא התעמקתי בפועלו. מסתבר שגם את השיר הבא באותו אלבום הוא כתב ואותו אתם בטח מכירים, הוא נקרא Georgia On My Mind, הלהיט זוכה הגראמי של ריי צ'ארלס משנת 1960.



שני השירים מדברים על ערים בדרום ארצות הברית, שניהם משקפים את האווירה ברזולוציה נהדרת, אם מדובר ב"אור הירח המבצבץ מבעד עצי האורן" בג'ורג'יה או ב"הרדוף הנחלים המתקתק שמדיף ריח בושם לכל עבר" בממפיס. אולי בגלל ה"דרומיות" של הערים, אולי בגלל ביצוע אינטימי ומיוחד של נינה סימון ל-Memphis in June שני השירים נצרבו לפחות אצלי בתודעה כשירים שחורים, אך מסתבר שהמקור שלהם אינו שחור כלל וכלל.שימו לב למרחק האדיר בין האופי של "ג'ורג'יה במחשבתי" של קרמייקל ל"ממפיס ביוני" של נינה סימון, שמיים וארץ.



הוגי קרמייקל נחשב כאחד מגדולי המלחינים של המאה ה-20. במהלך הקריירה שלו הוא הלחין מאות שירים, 50 מהשירים שהלחין הפכו להיות להיטים גדולים וארבעה מהם הפכו להיות השירים שזכו להכי הרבה גרסאות כיסוי אי פעם, בהם: Stardust, Georgia On My Mind, The Nearness Of You ו-Heart and Soul שרבים יזהו בקלות בתור "הקטע שטום הנקס מנגן ברגליו על פסנתר ענקי בסרט Big". כמו כן, קרמייקל היה מועמד לאוסקר פעמיים (וזכה פעם אחת), הוא הגיש שלוש תכניות רדיו ושיחק ב-14 סרטים. בימים של ראשית המדיה האלקטרונית - אלה מספרים חסרי תקדים. בספרי ג'יימס בונד כתב איאן פלמינג בכמה הזדמנויות כי בונד דומה להוגי קרמייקל (דמותו של בונד בסיפור לא הסכימה עם ההשוואה).

יצירתו החשובה ביותר הולחנה ב-1927 והיא נקראת Stardust. השיר זכה לכ-1,500 גרסאות כיסוי והוא נכנס לספריית הקונגרס. בתחילה, השיר היה יצירה אינסטרומנטלית, אך ב-1931 בינג קרוסבי החליט לבצע אותו. את המילים כתב חבר של קרמייקל בשם מיטשל פאריש. היצירה הזו נחשבת כאחת מיצירות הג'אז הגדולות ביותר (אם לא הגדולה שבהן). מבין הביצועים ששמעתי - האהוב עליי ביותר הוא של נט קינג קול שהוקלט ב-1957. בצניעות ועדינות, מלווה בהרכב קשתנים חלומי מגיש קול את השיר בצורה מושלמת. ללא קלישאות או פומפוזיות מוגזמת.



לאחר שהאזנתי לרבים משיריו ניסיתי להבין, איך אמן המייצג סגנון כל כך לבן, מצליח למשוך אל היצירות שלו אמנים שחורים ושיריו נצבעים בשחור באופן טבעי כל כך. הרי גם גרשווין שהלחין את פורגי ובס בוצע על ידי נינה סימון אבל הנושא היה שחור והלחן התחבר למוזיקה שחורה, אני מתקשה להאמין שריי צ'ארלס האזין ל"ג'ורג'יה במחשבתי" וחשב לעצמו "היי, השיר הזה מייצג אותי...". את הפתרון לחידה מצאתי (לדעתי) בשתי נקודות חשובות במסלול חייו של קרמייקל.

במהלך שנות ה-20 למד קרמייקל לימודי משפט באוניברסיטת אינדיאנה. את הערבים העביר עם להקתו בהופעות ברחבי ארצות הברית. באחת ההופעות הוא פגש בלואי ארמסטרונג, מפגש שהשתלם לו בהמשך והציל את חייו המקצועיים. קרמייקל סיים את הלימודים וניסה קריירה בעריכת דין בפלורידה, אך אחרי שנתיים הוא החליט שזה לא הייעוד עבורו ועבר להתגורר במנהטן במטרה להפוך למוזיקאי.

הוא הגיע למנהטן ב-1929 והתחיל לעבוד כברוקר, תוך כמה חודשים התחיל "השפל הכלכלי הגדול". קרמייקל התקשה להתפרנס בעיר הכי קשוחה בתקופה הכי קשה. למזלו, היה זה ארמסטרונג מכרו מימי הלימודים שהציל אותו והקליט שיר שהלחין בשם Rockin’ Chair. השיר הפך להצלחה גדולה, כספי התמלוגים החלו לזרום ואיתם גם הצעות העבודה. בנוסף לכך, הוגי הפך לגיטימי ככותב להיטים גם עבור אמנים שחורים.



נקודת הזמן החשובה השנייה במסלול חייו היתה בימי ילדותו. קרמייקל נולד בשנת 1899 בבלומינגטון אינדיאנה, אביו היה נהג מונית וחשמלאי ואמו נגנית פסנתר בסרטים אילמים. בגלל חוסר יציבות כלכלית המשפחה נדדה מעיר לעיר. ההשכלה המוזיקלית של קרמייקל היתה חשובה לאמו, והיא שלחה אותו ללמוד פסנתר במקום היחיד שידה היתה משגת: אצל נגן שחור בשם רג'ינלד דוויל שלימד אותו את יסודות הג'אז.



בנו של דוויל (רג'ינלד דוויל ג'וניור) סיפר (ראו סרטון) שהוא זוכר כילד איך קרמייקל היה בא אליהם הביתה כדי ללמוד פסנתר וכמה זה היה מאורע מיוחד מכיוון שבאותן שנים לא היה נהוג שלבנים ייכנסו אל בתי השחורים. דוויל ליווה את צעדיו הראשונים של קרמייקל בשוק המוזיקה וסייע לו בהופעתו הראשונה, אותה הופעה שאחריה הבין כי הוא ממש יכול להתפרנס ממוזיקה.

כששאלו את קרמייקל מהי שיטת ההלחנה שלו הוא השיב: "אני לא כותב מנגינות, אני מוצא אותן ואם יש לי התחלה של שיר טוב והאצבעות שלי לא משוטטות על הפסנתר ללא תכלית, בסופו של דבר הלחן יצא ממחבואו...". יכול מאוד להיות שגם ה"שורשים השחורים" בלחניו של קרמייקל יצאו ממחבואם וריי צ'ארלס, נט קינג קול, אריתה פרנקלין, אלה פיצג'רלד ונינה סימון פשוט הרגישו אותם בחיבור הרגשי העמוק ביותר, מצאו וחשפו אותם.

אחרון חביב. "העפרוני" בביצוע אלה פיצג'רלד.



פורסם לראשונה בבלוג שלי "שעת אולפן" בעיתון הארץ