תזכורת מאיריס גולדמן
20.07.12
עוד פוסט של דרור. אתה מצפה לו כמו לשיחת טלפון ממישהו שאתה ממש לא רוצה שיתקשר והפעם: החמרה נוספת במצב, חסימה מחמירה בריאות שמקשה על איריס לנשום לבד ועכשיו איריס (שוב) מאושפזת באיכילוב. למחרת הלכתי לבקר אותה ולא יכולתי שלא להתרשם. איריס, נושמת בכבדות, עייפה ועדיין מסתכלת למוות בעיניים ולא ממצמצת לרגע. בערב בבית חשבתי על גבורה, אנחנו לומדים על יהודה המכבי, על כוח צביקה, על אהוד ברק (בעעע) והעיטורים שלו, לאנס ארמסטרונג וההתמודדות שלו עם הסרטן ולמרות הקונצנזוס המקובל, מבחינתי איריס גיבורה הרבה יותר גדולה.

אני מכיר את איריס מגלי צה"ל, כשהייתי חייל היא הייתה העורכת של 'קולה של אמא' בהגשת לאה עוז ומאוחר יותר מפיקה ראשית בתוכנית 'נכון להבוקר' עם רפי רשף. כמות הפעמים שצעקנו והתקוטטנו הייתה אין סופית, אך למזלי איריס תמיד שמרה על יחסים ענייניים ולא נתנה לקלקולים שבדרך לקלקל לנו. בשוטף איריס תמיד שמרה על החבורה שלנו מלוכדת ונהגה להזמין אותנו לביתה. במרוצת השנים לא הייתי קל איתה, התמדתי לפדח אותה (כמו לצפצף בסביון כל הדרך אל ביתה ולצעוק שבאתי לאיריס גולדמן ועוד) היא מצידה אף פעם לא ייחסה לזה כל חשיבות. 

לפני כמה שנים חלתה איריס בסרטן והנחישות שלה הייתה עבורי דוגמא ומופת. היה אפשר לראות איך מפיקת רדיו כל יכולה "תופסת את המחלה בקולר" ומראה לה שהיא התעסקה עם הבנאדם הלא נכון. בשבוע האחרון יצא לי לחשוב הרבה על כך שאנחנו לא מכירים אף פעם בני אדם עד הסוף. אפשר להגיד שזה מקביל לזה שאנחנו מנצלים רק 10% מהמוח שלנו. מכרים יודעים אחת על השני ככה וככה, חברים יודעים יותר, בני זוג ומשפחה חושבים שהם יודעים הרבה יותר אבל אף פעם אנחנו לא באמת יודעים. כשאיריס התחילה להתמודד עם המחלה היא הייתה עוד חברה מחוג החברים שלנו. עם הזמן היא הסתערה על המחלה בפומבי ובאומץ ופתאום זכיתי להיחשף לכל נכבי הנפש המדהימה שלה: אישה שנלחמת בגבורה מול גורלה והולכת בעיניים פקוחות וגב זקוף בתוך השאול.

לפני שבועיים חגגנו לאיריס יומולדת ארבעים, דני רובס בא (בהתנדבות, לא רצה כסף המלעון) ופינק אותה בהופעה אישית עם שירים כבקשתה. איריס ישבה שם עייפה, עם מחולל חמצן וקרחת בוהקת ולמרות כל המגבלות היא דאגה להתלבש יפה ולהתאפר והיה אפשר להיזכר לרגע באיריס של פעם, בצבע, לפני ימי המחיקון. 



כולם ישבו, דמעו להם בשקט וחשבתי לעצמי שלפעמים קשה לנו להבין עד כמה המצב שלה שנראה כל כך רחוק משלנו קרוב אלינו במטרים בודדים. כרגע איריס בסכנה ברורה ומיידית אבל כל אחד מאיתנו יכול להיות בכל רגע במצבה ככה סתם, בלי סיבה וללא התראה. היטיב לתאר את זה נועם רותם (אשתו חלתה בסרטן והוא הוציא תקליט מדהים שמספר על החוויה המחרידה – מקור השיר הוא של לו ריד) בשיר 'חרב דמוקלס', דמוקלס הוא דמות מהמיתולוגיה היוונית שדיוניסוס 'עשה לו תרגיל' והשאיר חרב תלויה מעל ראשו שעקבה אחריו לאן שהלך. במציאות שלנו דמוקלס הוא לא החריג, לפעמים אנחנו שוכחים שהחרב תלויה כל הזמן גם מעל הראש של כולנו.



בשנת 2000 אבא שלי נפטר בגיל 48, עד אז חשבתי שאני האדם בר המזל בעולם, שדברים מהסוג הזה לא יכולים לקרות לי. היום אני עדיין חושב שאני בר מזל אבל מבין ש'תקלות' כאלה מחכות לנו תמיד מעבר לפינה. כשהפכתי להורה הבנתי כמה זה באמת נורא. לפני כמה חודשים הייתי בהלוויה של מיקי גבאי שהיה הרס"ר של גלי צה"ל, הבן שלו הספיד אותו וחשבתי לעצמי כאבא שזה בלתי נתפס. והנה, איריס יושבת שם במגדל האשפוז באיכילוב, מתכננת איך להמשיך את הטיפולים מבלי להפוך לצל אדם מחובר לצינורות (דארת' ויידר על פי הגדרתי) וחושבת איך להשאיר את הרושם האחרון המתאים על הבת שלה. כשמדברים על המתת חסד תמיד נוגעים לניתוק אספקת החמצן, לי נראה הרבה יותר מהותי הניתוק המוחלט מהאנשים, ניתוק שאין ממנו דרך חזרה.

לפני כמה חודשים, ישבתי עם איריס יחד באירוע הפרידה מיצחק טוניק, מפקד גל"צ. איריס אמרה לי שמתחשק לה אירוע פרידה כמו של דן בן אמוץ, עם כל החברים והמשפחה.
איריס, כפי הנראה במתכונת הזאת זה לא יתקיים, אבל אני רוצה שתעצמי את העיניים ותדמייני רק לרגע שאנחנו באולם אירועים (כן כן יוקרתי, גמרת לי את הכיס עם הגנדרנות שלך), את יושבת על הבמה עם גלבייה לבנה (או מה שבא לך) וכולם שם, דר ודרור ולאה וזאביק וכל המשפחה והחברים והאוכל והמוסיקה ממש טובים וכולם מסתובבים עם חיוך על השפתיים ועיניים בורקות וכל אחד עולה על הבמה ומספר כמה שהוא אוהב אותך וכמה את נפלאה (בנאום שלי פרגנתי לך חבל על הזמן וגם גלזנר כתב יפה). מפה אני משאיר לך את האפשרות להמשיך לבד עם הדמיון, לא רוצה להציע שום סוף.



באירוע הפרידה מטוניק, עוד בימי ה NOKIA E71



תגובות :
1. אתי אלתר ג'קמן
נכנסתי לקרוא כי אני מאד מתגעגעת ....
עכשיו 6:29 בבוקר סגרירי , חלמתי על מיקי גבאי ...זה היה כמו מציאות...המחנך של סוסת הפרא היה נראה נהדר ! עדיין לא מאמינה שמקבץ איכות כזה ממש כמו במטווח איננו בינינו...מאד מתגעגעת !
2. יעל
אורי המקסים. כמה התרגשתי. יהי זכרה ברוך
3. ליאת
מרגש ועצוב
כתבת כל כך מדוייק ויפה אורי. תודה...
הוסף תגובה :
שם הכותב
נושא
דוא"ל
אתר
תוכן הפנייה


כל הזכויות שמורות לאורי פז 2010
טוחן מדיה בניית אתרים