למישהו יש מושג מה קורה באיטליה?
25.02.12
כשלמדתי באוניברסיטה הייתה לי מרצה שמאוד אהבתי ושמה היה ד"ר נעמי דן מאירי. נעמי לימדה על אמנות ימי הביניים והיא הייתה אחת המרצות האנדרדוגיות בפקולטה. יום אחד היא מחתה בפנינו על הנרטיב שבחרה האקדמיה כדי לתאר את האמנות של ימי הביניים: מבחינת האקדמיה אמנות זו מתחילה במאה הראשונה לספירה ונגמרת במאה ה-14, ברנסנס. הרנסנס על פי האקדמיה הוא ה"רנשימנטו" "התחייה מחדש" של האמנות ושל המדעים בכלל, סוף עידן החושך ותחילת עידן ההומניזם שבו האדם במרכז. מהרגע שהביזנטים מבססים כוח התוכנית הלימודית מתעלמת ממה שקרה באיטליה באותה תקופה. נעמי, שההתמחות שלה הייתה באמנות האיטלקית של ימי הביניים אתגרה אותנו וזרקה לחלל הכיתה סדרת שאלות: מה בעצם קרה באיטליה באותה תקופה? הציירים הפסיקו לצייר? הפסלים הפסיקו לפסל? האמנות שקטה על שמריה עד שההומניזם הוציא אותה מהבור האפל? הקורס של ד"ר דן היה קורס של שנה שלישית ופתאום חשבתי לעצמי: "מה באמת קרה באיטליה באותה תקופה?" מרוב מסגרת, מבחנים ושיעורים שכחתי לשאול את השאלות החשובות. הרגשתי כמו לקוח שבא לסניף איקאה ומתהלך רק בנתיב שהנהלת החברה רצתה שהוא יצעד בו. האם ייתכן שבאמת תרבות של מאות שנים הפכה לחסרת חשיבות וברגע אחד של בהירות היא קמה כעוף החול והמציאה את עצמה מחדש? אני חושב שלא. 

פעמים רבות אני מרגיש שהשאלות של נעמי רלוונטיות גם לחיינו כיום. במבט לאחור אל המוסיקה שההורים שלנו גדלו עליה היו להיטים בריטיים, צרפתיים, איטלקים וספרדים. אלביס פרסלי האמריקאי נכח תמיד אבל המגוון היה מאוד גדול, הרבה יותר גדול מהיום. כשאריק איינשטיין ואורי זוהר חיקו את החיילים הרומים ב"לול" זה הם דיברו באיטלקית, האיטלקית הזאת הייתה השפה שהם הכירו מהסרטים ומהשירים, לא מדובר רק בטקסט מתסריט. המערבונים של סרג'יו ליאונה ופסטיבלי סן רמו היו חלק מהתרבות השולטת בישראל ובאו לידי ביטוי בהוויה בלבוש ובהתנהגות.

 
אריק איינשטיין ואורי זהר - הרומאים, מתוך לול 

עם השנים זה הלך והתפוגג. ההשתלטות האמריקאית הטוטאלית על חיינו אחרי מלחמת יום כיפור דחקה כמעט לגמרי את כל השחקנים התרבותיים האחרים. במקביל, אירופה הלכה והתרחקה והעמדה הפרו פלשתינית בסכסוך המזרח תיכוני קברה את האפשרות שנרצה להרגיש חלק ממנה. כיום, הנוכחות האיטלקית בישראל מרגישה כמו הדוד של טוני סופרנו: שריד קלוש של תפארת שנוצחה על ידי תרבות חזקה וגדולה יותר.


טוני סופרנו ודודו במפגש האחרון - מתוך הסופרנוס 

בתוך הדיון האינסופי האם הישראלים צריכים לסגל לעצמם מאפיינים כנעניים מזרחיים, אמריקאים רווי שומן או איטלקים, אני בוחר באופציה האיטלקית  איטליה היא חלק מהעבר שלנו טוב ולרע והניחוח לא יזיק לנו פה בפרובינציה.

פסטיבל סן רמו הוא אחד המוסדות הגדולים של התרבות האיטלקית, למרות שאינני תואם את השנתון, בזכות טעמו המוסיקלי של אבי זצ''ל שיריו הם חלק מנוף ילדותי. אינני מתמחה בז'אנר ואני לא מכיר את שמות השירים או המבצעים אך כחובב מוסיקה עם חיבה מיוחדת למוסיקה של שנות השישים והשבעים אני חושב שהמוסיקה של סן רמו היא הזדמנות נהדרת לחוות יקום מקביל לישראל של אותן שנים. הלחנים והעיבודים מגוונים ומופלאים ואפשר למצוא שם את המקבילות האיטלקיות לאריק איינשטיין, יהודית רביץ, בועז שרעבי, שימי תבורי, צביקה פיק ואמנים נוספים.
הקשבה למוסיקה האיטלקית יכולה ללמד אותנו הרבה על מה שהיינו ומה שאנחנו כבר לא ולהראות לנו איך ההיסטוריה חזרה על עצמה ואיך שוב איטליה נעלמה לנו מהמכ"מ בדיוק כמו לפני אלפיים שנה וקצת. 

קיבצתי את השירים האיטלקיים האהובים עליי במיוחד, חיפשת ביצועים פחות תיאטרליים ויותר שירי אלבומים. למי שלא מכיר את הז'אנר ומעוניין בטעימה יש לו פה הזדמנות נפלאה. הסגנון מזכיר את הפסקול המופלא של אושן 12, מאוד שמן, חם וגס עם המון רגש וחן.



טוני הקטן Cuore Matto, עיבוד מיוחד, דרמה ואקשן 


ג'יליולה צ'ינקווטי היא יהודית רביץ האיטלקיה, יש לה גוון קול מיוחד וחם והיא גם יודעת לתת ברוקנרול כשצריך 


ריטה פאבונה - יותר מזכירה את הזמרות ה"נעריות" כמו לולו הבריטית. העיבוד מדליק אשששש!  


קטרינה קסלי - נשמעת קצת כמו ג'יליולה צ'ינקווטי, אבל אחרי דקה יוצאת ממנה הוואחשית. התזמורת נותנת תפקיד מאוד יפה בסיום.   


ניקולה דה בארי - היה גם ביצוע בעברית של מושיק דר למילים של שמרית אור. המקור מאסטר פיס. 


מאריה סאניה - קאסה בלנקה, אני חושב שצביקה פיק קיבל השראה גדולה מאוד מהלחן הזה והוא מאוד מאוד מתחבר לי ל"אני אוהב אותך לאה" 



אדוארדו וינלו - השיר האיטלקי עם הכי הרבה חן, אני רואה אותו עובד מעולה כאתנחתא קומית על רחבת הריקודים גם היום. 



גיאני מורנדי - בלינדה 


קמלונטי - אפלוזי, יותר נשמע כמו דיפ פרפל וציפור נדירה - רק באיטלקית. הרוקנרול נותן פה בכוח. 


אדריאנו צ'נלטנו - אזורו. גרוייסע ג'וח אבל עם חן גדול והקליפ בכלל חוויה על LSD



בובי סולו - Una LaCrima Sul Viso

תגובות :
1. דודע
הערת את לי את היולנדה, איזה פוסט הורס מותק, שהינשופים יחזיקו במשקופים...
2. אורן
אורי זה פוסט מרגש. אני מהדור ההוא ויש שירים איטלקיים מאז שאני מתגעגע אליהם מאוד. היום הפגשת אותי עם כמה מהם. בעיקר ניקולה די בארי. חסר לי בובי סולו ברשימה שלך ועוד אחד שאחפש ואשים על הקיר שלך. תודה
3. אודי ארליך
מעשיר וחשוב מזה מרגש. COOL
הוסף תגובה :
שם הכותב
נושא
דוא"ל
אתר
תוכן הפנייה


כל הזכויות שמורות לאורי פז 2010
טוחן מדיה בניית אתרים