לפני כמה ימים מלאו 10 שנים להשקת האייפון הראשון. החודש לפני 11 שנים בדיוק התחלתי את דרכי כעצמאי עם "טוחן מדיה". בתחילת הדרך Avrum Burg נרתם לעניין וניסה לסייע לי ולהפגיש אותי עם אנשי עסקים רלוונטיים כדי לייצר ביזנס. כמעט כולם חזרו על אותה שאלה: "איפה אתה רואה את העסק שלך עוד 10 שנים", שאלה כזאת של אנשי עסקים של פעם. לא ידעתי מה לענות.

שנה אחרי סטיב ג'ובס השיק את האייפון הראשון ופייסבוק נכנסה לחיינו, אז אותו אורי פז של 2006 היה יכול לעשות תוכניות מפה ועד הודעה חדשה אבל זה לא היה עוזר לו, כי "טוחן מדיה" של 2008 הייתה כבר שונה בתכלית מ"טוחן מדיה" של 2006.

28.01.16



היום ביקרתי בפעם השנייה אצל אסתר אמרד דגן, בקריית ביאליק.

לאסתר יש רעיון מעניין מאוד למרכז חווייתי וירטואלי. לקח לי זמן להבין מה היא רוצה לעשות אבל הגברת בת 84 עם אנרגיות של בת 16 ומוח יצירתי של חמישה חוקרים ביחד. דווקא בגלל שהכל ממומן מכיסה נקטתי בה במשנה זהירות. מבחינתי כל שקל לפרויקט הוא שקל פחות לקצבת הזקנה שלה.

04.01.13

פעמים רבות נכחתי באזכרה של רבקה ושמעתי פה דברי תורה על שרה ורחל ונעמי ומרים ואביגיל ורבקה ויעל וסיסרא אבל מעולם לא שמעתי פה מילה אחת על האישה שלשמה התכנסנו פה היום: רבקה נעמת.



מכיוון שמדובר באזכרה חשבתי שיהיה ראוי ונכון להזכיר את רבקה נעמת מבית שמש אשתו של צבי, אמא לגלית, זיו, רז ומוריה, אחות, ובת לפנחס וחנה שהייתה טובה ואהובה לא פחות מכל אחת מהדמויות התנ"כיות הנ"ל.

20.07.12

עוד פוסט של דרור. אתה מצפה לו כמו לשיחת טלפון ממישהו שאתה ממש לא רוצה שיתקשר והפעם: החמרה נוספת במצב, חסימה מחמירה בריאות שמקשה על איריס לנשום לבד ועכשיו איריס (שוב) מאושפזת באיכילוב. למחרת הלכתי לבקר אותה ולא יכולתי שלא להתרשם. איריס, נושמת בכבדות, עייפה ועדיין מסתכלת למוות בעיניים ולא ממצמצת לרגע. בערב בבית חשבתי על גבורה, אנחנו לומדים על יהודה המכבי, על כוח צביקה, על אהוד ברק (בעעע) והעיטורים שלו, לאנס ארמסטרונג וההתמודדות שלו עם הסרטן ולמרות הקונצנזוס המקובל, מבחינתי איריס גיבורה הרבה יותר גדולה.



אני מכיר את איריס מגלי צה"ל, כשהייתי חייל היא הייתה העורכת של 'קולה של אמא' בהגשת לאה עוז ומאוחר יותר מפיקה ראשית בתוכנית 'נכון להבוקר' עם רפי רשף. כמות הפעמים שצעקנו והתקוטטנו הייתה אין סופית, אך למזלי איריס תמיד שמרה על יחסים ענייניים ולא נתנה לקלקולים שבדרך לקלקל לנו. בשוטף איריס תמיד שמרה על החבורה שלנו מלוכדת ונהגה להזמין אותנו לביתה. במרוצת השנים לא הייתי קל איתה, התמדתי לפדח אותה (כמו לצפצף בסביון כל הדרך אל ביתה ולצעוק שבאתי לאיריס גולדמן ועוד) היא מצידה אף פעם לא ייחסה לזה כל חשיבות.



לפני כמה שנים חלתה איריס בסרטן והנחישות שלה הייתה עבורי דוגמא ומופת. היה אפשר לראות איך מפיקת רדיו כל יכולה "תופסת את המחלה בקולר" ומראה לה שהיא התעסקה עם הבנאדם הלא נכון. בשבוע האחרון יצא לי לחשוב הרבה על כך שאנחנו לא מכירים אף פעם בני אדם עד הסוף. אפשר להגיד שזה מקביל לזה שאנחנו מנצלים רק 10% מהמוח שלנו. מכרים יודעים אחת על השני ככה וככה, חברים יודעים יותר, בני זוג ומשפחה חושבים שהם יודעים הרבה יותר אבל אף פעם אנחנו לא באמת יודעים. כשאיריס התחילה להתמודד עם המחלה היא הייתה עוד חברה מחוג החברים שלנו. עם הזמן היא הסתערה על המחלה בפומבי ובאומץ ופתאום זכיתי להיחשף לכל נכבי הנפש המדהימה שלה: אישה שנלחמת בגבורה מול גורלה והולכת בעיניים פקוחות וגב זקוף בתוך השאול.

07.08.08



אהרון ברק אמר לא מזמן ש"המוות אף פעם לא מפתיע, אבל הוא בא בהפתעה" וכך, מותך בא לי פתע, בשיחת טלפון עצובה של חגית בתך ביום ראשון בבוקר. בלי פרידה, בלי מילות סיכום, כך, נותקנו במפתיע.



פגשתי את עזרא שעיה בפעם הראשונה באוניברסיטה, בסמינר באומנות ימי הביניים של ד"ר נעמי מאירי-דן. עזרא נכח בשיעור בתור שומע חופשי. הוא ישב בחלקה האחורי של הכיתה, הקשיב בקשב רב ועיניו הסקרניות חקרו ביסודיות את הנעשה. הדבר היחיד שעודד את עזרא לדבר היה טעויות הגייה של המרצה. "נעמי, אם יורשה לי", "אומרים כפר קנא, לא כפר כנא" היה אומר בנימוס האופייני לו.