02.12.18

ריצ'רד פנימן היה בן למשפחה מרובת ילדים. אביו היה מטיף נוצרי והם התגוררו במייקון, ג'ורג'יה. אחד הדברים שהשפיעו הכי הרבה על ילדותו היה מסילת הרכבת שחלפה צמוד לביתו: "בלילה הרכבת היתה מזעזעת את הבית שמול הפסים וכולם קמו מהמיטה, הם לא יכלו לישון. הרכבת השמיעה קולות רמים: צ'אק צ'אק צ'אק ... באוזני זה היה קצב, ממש כמו שיר". את ריצ'רד פנימן כולנו מכירים בתור "ריצ'רד הקטן". בעוד שאר בני המשפחה שמעו רק רעש, בראשו התנגנו קצב ומלודיה והוא גם הצליח לתרגם אותם לשפה מוסיקלית שלמה, שעליה ביסס את האמנות שלו. כל התשתית הקצבית של השיר נשמעת בדיוק כמו פעולת מנוע של רכבת.



כשצפיתי בריצ'רד הקטן מספר את הסיפור הזה מיד חיברתי אותו לחוקר המדיה מרשל מקלוהן ולגישת הדטרמיניזם הטכנולוגי שלו. מקלוהן טוען שהשינויים בטכנולוגיה משפיעים על החברה ומשנים אותה. בעולם היומיומי שלי (תוכן ושיווק באינטרנט) אני רואה את השינויים האלה בזמן אמת. לדוגמה: בתחילת דרכו של יוטיוב, הסרטונים שעלו באתר היו מוגבלים לאורך של 10 דקות. יצרני התוכן יישרו קו עם הסטנדרט החדש והתחילו להפיק סרטונים באורך מותאם. השינויים האלה השפיעו על תסריטים, על הנכונות שלנו לצפות בסרטונים ארוכים ועל כמות הווידיאו שאנחנו צורכים. בעולם הטלוויזיה המעבר לאיכות שידור ב-Full HD הציף את הפגמים בפניהם של השחקנים והשחקניות והגביר את מספר הניתוחים פלסטיים והטיפולים שהם עוברים. במקרה של ריצ'רד הקטן, צליל הרכבות שחלפו ליד ביתו הפך למרכיב מכריע בשפה האמנותית שהוא פיתח.

לשחורים בארצות הברית יש מערכת יחסים ענפה ומורכבת עם רכבות. אחד משירי הבלוז הראשונים שהוקלטו היה בנושא רכבות. שרה אותו אליזבת קוטן, שנולדה בשנת 1895 בצפון קרוליינה. קוטן גילתה משיכה גדולה למוסיקה מגיל צעיר ובערך בגיל 12 כתבה את השיר "Freight Train". השיר מערבב מסע ברכבת אל הלא נודע ומחשבות על מוות. תארו לעצמכם נערה מתבגרת שוכבת במיטה בביתה שבקארבורו, צפון קרוליינה, פסי הרכבת מפרידים בין שכונת מגוריה לשכונות הלבנים ומה שעובר לה בראש זה רכבות ומוות. קוטן היתה שמאלית, ניגנה בגיטרה ימנית ופרטה בסגנון מיוחד שנקרא לימים "פריטת קוטן". השיר זכה להצלחה בארצות הברית ובאנגליה ובין השאר בוצע על ידי בוב דילן, ג'רי גרסיה ופיטר, פול ומרי.



ב-1862 חוקק בארצות הברית "חוק המסילות הפסיפיות", שהוביל לכיסוי מלא של צפון אמריקה במסילות רכבת. שחורים רבים עבדו בהקמת רשת המסילות, עבודה שהושלמה ב-1869. מבחינת העבדים השחורים העבודה במסילות היתה חוויה מעצבת ונכתבו עליה שירים שנגעו בנושאים רבים: שירי עבודה על המסילה, הרכבת כמשהו בלתי מושג והרכבת כמטפורה לחופש ולעתיד טוב יותר. אחת הדוגמאות היפות לשיר רכבות מטפורי אוטופי היא "This Train" של סיסטר רוזטה תארפ. תארפ הגיעה אל המוסיקה מהגוספל הכנסייתי, אבל לקחה אותו צעד קדימה ו"חישמלה" אותו לכיוון הרוקנרול. יש המכנים אותה "הסנדקית של הרוקנרול" ו"הסול סיסטר המקורית". תארפ היתה בין הראשונות שניגנו בגיטרה חשמלית. היא העמיסה על המגבר עוצמה ויצרה צליל מעוות (דיסטורשן). בשיר "This Train" היא מדברת על "רכבת נטולת מהמרים או שתיינים, רכבת הכבולה לתהילה, לצודקים ולמאמינים". תארפ גם היתה מקור ההשראה של ריצ'רד הקטן ולקחה אותו תחת חסותה כזמר ליווי. צליל הרכבת, הגיטרה החשמלית, הרוח הגוספלית וההתעלות הדתית התגבשו אצלו, בדרכו הדרמטית והמוחצנת, לרוקנרול.



פעם פגשתי בחור שרצה להיות בסיסט מקצועי. הוא סיפר שהתאמן שעות בכל יום, בלילה כיוון את המטרונום על קצב מסוים ונרדם כשהמטרונום מקליק עד שטעינת הקפיץ הסתיימה. הוא כל כך רצה שהקצב ייכנס לו לגוף, שהוא הלך לישון אתו. אני חושב על האמנים השחורים שגרו בסמיכות לפסי הרכבת או עבדו בעבודות כפייה על הפסים. לא ייתכן שהקצב לא ייכנס להם לראש וללב.

ובחזרה למקלוהן: גישת הדטרמניזם הטכנולוגי באה לידי ביטוי גם פה. על נדבך הבלוז האפרו-אמריקאי התווסף נדבך מקומי: העידן התעשייתי. בפועל פעימות המנוע הן אלה שיצרו את קצב הרוקנרול. אני מעריך שאם הרכבת לא היתה כל כך נוכחת בחיי השחורים בעקבות "חוק המסילות הפסיפיות", הרוק, שברובו מבוסס על קצב של ארבעה רבעים, לא היה נשמע כפי שנשמע בעת שנכנס לחיינו. בסופו של דבר, הלמות התופים של הרוקנרול היא תולדה של מהלך הבוכנה של מנוע הקטר.

ולקינוח, הנעה והסעה של קטר קיטור

פורסם לראשונה בבלוג שלי "שעת אולפן" בעיתון הארץ