20.11.18

בעשיריה הפותחת של השירים שאני הכי אוהב בעולם נמצא השיר Vienna של בילי ג'ואל. השיר הזה הוא מעין ליטוף מתמשך על ראשו של אדם צעיר המנסה לבלוע את העולם, ומזכיר לכולנו שלפעמים מותר ואפילו רצוי לעצור את מרוץ החיים ולהיעלם קצת. השיר מופיע באלבום המופתי של ג'ואל The stranger, שיצא אחרי האלבום Turnstiles אשר זכה להצלחה חלקית. ג'ואל ידע שהוא חייב להפגיז, אחרת הקריירה שלו תהיה בסכנה: הוא פנה לג'ורג' מרטין שהפיק את הביטלס וביקש ממנו להפיק את האלבום, אך זה סירב. הוא לא התייאש ופנה לפיל רמון, שכבר הפיק כמה אלבומי מופת לפול סיימון, וזה הסכים והפיק עבורו את אחד האלבומים היפים והמיוחדים של שנות השבעים.

אז מי כותב שיר על עיר בירה אירופית באמצע אלבום רוק, ועוד מכניס פנימה סולו אקורדיון? לבחירה האמנותית הזו יש סיבה שנעוצה בסיפורו האישי: ג'ואל הוא בנו של הלמוט ג'ואל, פסנתרן קלאסי יליד גרמניה שברח ממנה בתקופת מלחמת העולם השנייה והגיע בסופו של דבר לארה"ב. הוא נישא לרוזלינד והשתקע ברובע הברונקס שבניו יורק. הנישואין לא החזיקו מעמד וב-1957 חזר הלמוט לגור באירופה. בילי נשאר עם אימו, שלמרות הדוחק הכלכלי התעקשה על השכלתו המוזיקלית. בתקופת נעוריו הצליח בילי להגיע להישגים מוזיקליים, אך נשר מהלימודים התיכוניים ואפילו התנסה באיגרוף מקצועי (עד ששבר את אפו באחת התחרויות).



ג'ואל לא ראה את אביו מגיל שמונה. בגיל 23 גילה שהוא מתגורר בווינה והחליט שעליהם להיפגש. "בתחילה זה נראה לי מוזר, הבנאדם ברח מאירופה כדי להציל את חייו ועכשיו הוא חוזר לשם? כנראה שהוא באמת אוהב להיות אירופאי", סיפר. מעבר לעובדה שווינה היתה מקום המגורים של אביו, עבור ג'ואל היא היתה עמוסה במשמעויות נוספות: היא היתה בירת האימפריה האוסטרו-הונגרית ובתקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה נחשבה אזור נייטרלי ושימשה מקום מפגש למרגלים וסוכנים. עבור אמריקאי שמגיע למקום כזה, וינה נראית כמו עיר מהאגדות ועיר מהאגדות היא יופי של מצע לכתיבת שיר.

במהלך הביקור אצל אביו הופתע ג'ואל לראות אשה זקנה מנקה את הרחוב. ג'ואל שאל את אביו "למה היא עושה זאת?" ואביו ענה לו כי היא מתפרנסת, יש לה תחושת ערך, היא תורמת והיא אינה מהווה טרחה עבור אף אחד. "בארה"ב אנחנו זורקים את הזקנים לבתי אבות ומנסים להימנע מהוצאות הבריאות שלהם. בתרבויות עתיקות משלנו מתייחסים לזקני השבט בצורה אחרת". החוויה טלטלה את ג'ואל וגרמה לו לחשוב על מסלול חייו, בן לאם חד הורית שניגן בפסנתר בבתי קפה כדי לעזור להשלים הכנסה בבית, כוכב הרוק שעבד במוטיבציה מטורפת כדי להצליח ולהגיע למשהו בחיים שלו, רוצה להאמין שיש מקום שיקבל אותו בשעריו בעול ימיו.

השיר מעניין גם מבחינה מוזיקלית. הפתיח והסגיר שלו נשענים על סגנונו המוזיקלי על המחזה "אופרה בגרוש" של קורט וייל וברטולד ברכט. "רציתי ליצור משהו חולני, מרכז אירופי, קינקי ודקאדנטי כמו במוסיקה של וייל", סיפר על כך ג'ואל . אגב, בשונה מהלמוט ג'ואל, וייל ברח מגרמניה ולא שב, הפסיק לדבר גרמנית וראה בארה"ב את התגשמות חלומותיו.


מתוך "אופרה בגרוש"

ההתייחסות המוזיקלית הבאה בשיר היא לסרט "האדם השלישי" שעלילתו מתרחשת בווינה. ג'ואל יצר למעשה מעין הומאז' רוקיסטי לפסקול הסרט וכפי שאנטון קאראס, מלחין הפסקול, השתמש בכלי המיתר הגרמני ציתר, ג'ואל השתמש באקורדיון, שמזוהה עם תרבות בתי הקפה הווינאית יותר מאשר עם רוק'נרול.


מתוך "האדם השלישי"

למרות עצת הזהב "לדעת להאט לפעמים, להניח את שפורפרת הטלפון ולהיעלם", ג'ואל טיפח קריירה מפוארת, מכר כ-150 מיליון אלבומים ברחבי העולם, היה מועמד לגראמי 23 פעמים (מתוכן זכה שש פעמים) והיה אחד האמריקאים הראשונים שזכו להופיע בבריה"מ בתקופת מסך הברזל. הוא גם נכנס להיכל התהילה של הכותבים ולהיכל התהילה של הרוק'נרול. כאמור, האלבום The Stranger זכה להצלחה כבירה. אחרי שיצא, קיבל ג'ואל מכתב מסר ג'ורג מרטין ובו נכתב: "אתה צדקת, אני טעיתי, הייתי צריך לשקול לעבוד עם הלהקה שלך. ברכות!"

פורסם לראשונה בבלוג שלי "שעת אולפן" בעיתון הארץ