משואה לזקפה
07.11.17
בסוף השבוע ביקרתי בבודפשט וביקרתי באנדרטת הנעליים על גדת הדנובה.
האנדרטה הוקמה לזכר נרצחים יהודים וצוענים שנטבחו במלחמת העולם השנייה.
אותם יהודים וצוענים הובאו על ידי גדודי צלב החץ ההונגריים אל גדת הדנובה שם הם נקשרו זה לזה ונורו כשהם נופלים חסרי אונים אל המים הקפואים.

אני מתעניין בסיפור הזה במיוחד בגלל הסיפור של טומי לפיד, טומי שרד את השואה בגטו בבודפשט, לקראת סוף המלחמה הוא הוצא עם אמו מהגטו באותה צעדה אל הדנובה.
אמו של טומי שהבינה בחושיה החדים מה עומד לקרות, ביקשה מהקצין לקחת את טומי הקטן לשירותים. כשנכנסו אל התא היא אמרה לטומי שלא יזוז ולא ישמיע הגה. הצעדה המשיכה, טומי ואמו נשארו בתוך תא השירותים וכך ניצלו חייו.

אני מאוד מחובר לסיפור הזה ולוקח אותו ככלל אצבע לחיים שלי וגם ככלל אצבע להורות. אני רוצה שהילדים שלי יהיו ממושמעים וישתפו פעולה אבל במקביל אני תמיד משאיר להם פתח לאי ציות, לאי קבלת מרות ולשחייה נגד הזרם. או שזה יסבך אותם או שזה יציל אותם, ימים יגידו.

הסתובבתי בבודפשט באותו יום וחשבתי לעצמי שהמקום השליו הזה ידע גם ימים אחרים, שזה לא מובן מאליו שאני מסתובב שם ובימים אחרים היה נגזר עליי גורל אחר. חשבתי גם על טומי הילד שגדל והגיע להיות אדם חופשי במדינה משלו, עם איזה מטען הוא הגיע לישראל ומה הוא עשה איתו בימיי חייו.

באותו הערב, חוש ההומור המיוחד של אלוהים כבר מצא את דרכו אליי והסיפור של סילבי קשת על ניסיון האונס שעברה על ידי לפיד פיזר ערימות של חרא על הסיפור הנוגע ללב של הילד טומיסלב.
וכך, התערבבו להם שואה, חרמנות יתרה, יוהרה, עיר יפיהפיה עם עבר אפל ובולבול אחד קטן שכנראה שהיה צריך להישאר בנדנו.


הוסף תגובה :
שם הכותב
נושא
דוא"ל
אתר
תוכן הפנייה


כל הזכויות שמורות לאורי פז 2010
טוחן מדיה בניית אתרים