אז נתחיל בגילוי נאות: בחודשים האחרונים אני עובד עם חברת "מסלולים" שמספקת פתרונות לימוד ואימון נהיגה מצילת חיים ונהיגה ספורטיבית (אני מספק להם שירותי תוכן ושיווק לאתר האינטרנט החדש שלהם שעומד לעלות לאוויר בימים אלה).
לפני שבועיים נפגשתי עם רון חכים, סמנכ"ל השיווק של החברה והוא קבע בנחרצות: "עד שלא תבוא לסדנת נהיגה מצילת חיים, לא תבין מה אנחנו עושים פה…". הוצאתי את היומן בהכנעה, וקבענו יום ושעה. בבוקר יום רביעי הגעתי למגרש ההחלקות של "מסלולים" בפארק אפק. הגעתי סקרן, עם נכונות גדולה לשמוע מה אפשר לחדש לי על אחד הדברים שאני עושה הכי הרבה בחיים חוץ מלישון, לחרבן ו…
החלק הראשון של הסדנא היה תיאורטי והוא עניין אותי במיוחד. רציתי לראות עד כמה אפשר להשפיע על התנהגות אינסטינקטיבית של נהג באמצעות דיבורים. בדיעבד הסתבר שאפשר.
מההרצאה יצאתי עם שלוש מסקנות עיקריות:
1. ככל שתיסע מהר יותר, תעבור מרחק גדול יותר. במידה ותאלץ לבלום בלימת חירום תעבור מטרים רבים עוד לפני שתספיק להגיב. דוגרי, זה נשמע כמו מסקנה דבילית, אבל תאמינו לי שכעבור כמה ימים, כשנסעתי בשטח עירוני ומד המהירות הצביע על 70, האטתי. הבנתי שברגע זה אני גוזר את גורלו של ילד טמבל, שבאופן תיאורטי קופץ לי לכביש ברגעים אלה.
2. סמוך על האוטו -ברקס בכל הכוח!!! היצרנים השקיעו את הביצים שלהם ברכב שלך. במקרה חירום, יש לבעוט בדוושת הברקס בכל הכוח ולא להרפות עד לעצירה מוחלטת. מסתבר כי תאונות רבות נגרמות כי נהגים מפחדים ללחוץ על דוושת הברקס. לחיצה הגונה על דוושת הברקס יכולה למנוע תאונות רבות.
3. אחרי שראית את האובייקט שגרם לתגובת החירום, תזיז ממנו את העיניים והתמקד אך ורק בנתיב המילוט. כשבני אדם ובעלי חיים נתקלים בסכנה (או בבר רפאלי), באופן אינסטינקטיבי הם לא מזיזים ממנה את העיניים. מה שהולך אחרי המבט הוא הגוף. כלומר: אם תמשיך לבהות בילד שקפץ לך הרגע לכביש, הדבר הבא שתעשה הוא לדרוס אותו. במצב כזה כדאי לך לחפש בעיניך נתיב מילוט, ידייך כבר ידאגו לקחת אותך לשם.
אחרי הסבר קצר וממצה על איך צריך לשבת באוטו עברנו להדרכה המעשית. ממטרות התיזו מים על הכביש. כל אחד נכנס לרכבו ותרגל בלימת חירום. אני חייב להודות שיש משהו מהנה בבלימת חירום (אני ממש אוהב שהדוושה מגרגרת לי מתחת לרגל).אח"כ תרגלנו בלימה בשילוב התחמקות. זוכרים את הילד הדביל התיאורטי שקפץ לי קודם לכביש? אז עכשיו הוא נראה כמו קונוס קטן ואני השתדלתי לא לגרור אותו איתי.
החלק המגניב ביותר של התרגול היה בלימה תוך כדי סיבוב בכביש רטוב. באחת הגיחות הללו ביצענו תרגיל שמטרתו היתה לתת תחושה של אובדן שליטה ברכב. יצאתי אל הסיבוב וכעבור כמה שניות המדריך משך ללא התראה את בלם היד. האוטו הביא אותה בסיבוב של 180 מעלות והמשיך אל כיוון הנסיעה, הפעם עם הפנים אחורה. זה הרגיש לי ממש מוזר, לראשונה הזדמן לי להכיר מקרוב את כוח האינרציה. האמת היא, שהתחושה הזאת ממכרת לגמרי. מאותו הרגע פשוט בא לי לתרגל את אותו תרגיל ולנהוג את עצמי לדעת. סיימנו את הסדנה בחלוקת תעודות , אח"כ דפקתי שווארמה של ג'וג'ו בכפר קאסם וקניתי הביתה חלווה עם פיסטוקים במעדנייה מקומית משובחת.
כשקיבלתי את רישיון הנהיגה, אבא שלי אמר לי (כמו שאולי אבא שלכם אמר לכם) ש"מורה הנהיגה לימד אותי נהיגה והוא ילמד אותי לנהוג". יצאתי מהסדנא בתובנה שסדנא כזו אינה מתאימה רק לחובבי הגה, אלא לכל מי שרוצה ללמוד לנהוג בבטיחות. את הגילוי הנאות שלי עשיתי בהתחלה ואני מקווה שאתם מאמינים לי שאני אומר שכל אוחז הגה במדינת ישראל צריך להתנסות בסדנא כזו לפחות פעם אחת בחייו. מאז אותו יום רביעי אני מקפיד להחזיק את ההגה כמו שלמדתי, לכוון את כסא הנהג כמו שצריך, לא לקפל את רגל שמאל ולחפש את אותו ילד דביל שממש בזה הרגע עומד לקפוץ לי לכביש. אני מחפש אותו לא מתוך פחד, אלא מתוך אמונה כנה שבמידת הצורך אוכל להתחמק ממנו וששנינו נצא מזה בשלום.