אמנות

בשבוע שעבר קראתי אייטם קצר על תערוכה שמתקיימת במוזיאון תל אביב, התערוכה נקראת 'פסלים על גלגלים' ומוצגות בה מכוניות אגדיות מעוצבות. הכתבה מיד הקפיצה לראשי את עומר, האחיין שלי, שעוד לא מלאו לו שנתיים וחצי , אבל הוא מצליח לזהות כמעט כל אוטו. אחרי תיאום קצר עם אחותי התייצבנו היום בשעות הבוקר במוזיאון. עומר הגיע שמח וטוב לב כהרגלו, כשפתאום הוא קלט מה מחכה לו מעבר לעמדת השוער והתחיל לצעוק בקולי קולות: ב.מ.וו, מיני….
כשעברנו את מחסום הכניסה התקשנו לעצור אותו, הוא כל כך אוהב מכוניות ורק רצה לראות מקרוב ולגעת בגן העדן הקטן שנגלה לנגד עיניו לפני רגע.

הב.מ.וו שקושטה על ידי רוי ליכטנשטיין – פופ ארט על גלגלים

בשבוע שעבר חזרתי מירח דבש מאוחר וחלומי באיטליה. המסלול כלל נחיתה ברומא, בריחה לטוסקנה, הזדנגפות בפירנצה ולסיום אנשלוס זריז על חנויות הבגדים במילאנו. מעבר להנאה הכללית, הטיול הזה החזיר אותי לימי הלא רחוקים (2003) כסטודנט לתולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב. לימודי המבואות נגעו באמנות הקלאסית (יוון העתיקה), אמנות ימי הביניים, אמנות האסלאם ובאמנות מודרנית.

הלכתי ללמוד את תולדות האמנות כדי לרכוש שפה, להבין כיצד אמנים ממירים רגשות לציורים ופסלים ואיך עובד הלך המחשבה האנושי. למרבה ההפתעה, מכל נושאי הלימוד אהבתי הכי הרבה את אמנות ימי הביניים. בעוד כל התלמידים הסתכלו בעיניים בורקות על היצירות ההומניסטיות של הרנסנס ומלמלו לעצמם "הו, זה כל כך הומני", "הו, זה שם את האדם במרכז" אני נמשכתי ישר לכנסיות האפלות, למפלצות ולדמויות המעוותות.