פעמים רבות שמעתי אנשים אומרים "הלוואי שהיית יודע לנגן, חבל שלא התחלתי עם זה בגיל צעיר". אז אם אתם Late Bloomers או מוסיקאים שמחפשים גיוון ההמלצה שלי בשבילכם היא יוקללה.
השיר 'רנה וג'ורג'ט מגריט וכלבם אחרי המלחמה' הוא חלק מהאלבום "Hearts and Bones" של פול סיימון. האלבום יצא בשנת 1983 והיה אמור להיות אלבום איחוד בין סיימון לגורפינקל, רעיון שנכשל מכיוון שגורפינקל התנגד לאופי האישי שלו.
חרחורים בקצב סדיר מתחילים להישמע ובתוך כמה שניות צליל מוכר ממלא את החדר. המוסיקה מתפשטת אל תוך האוזן ומתפזרת בכל הגוף, כמו סם. מאותו הרגע המסע מתחיל וזה לא משנה איפה אתה, משנה איפה המחבר התכוון שתהיה.
עם הצלחה אי אפשר להתווכח אבל בנוגע לבוסה נובה בארצות הברית אין לי ספק שהבחירות המוסיקליות של חברות התקליטים והמוסיקאים האמריקאים היו יותר אמריקאיות מברזילאיות.
לאחר מאבק משפטי ממושך זכתה היום איה כורם בנצחון קטן כשבית המשפט העליון פסק לטובתה בתיק נגד חברת "עננה". ראשית הסיפור בשנת 2005 בה כורם הייתה בגיל 22 וחתמה על הסכם עם חברת "עננה".
מכירים את "מיסרלו"? נעימת הפתיחה של הסרט "ספרות זולה". חשבתם פעם למה היא נשמעת כל כך ערבית? הביצוע המפורסם שייך לדיק דייל, גיטריסט גולש גלים מקליפורניה שנקרא "המלך של גיטרת הגלישה".
את הקריירה המקצועית התחיל יאנג כנגן הופעות. הוא הופיע בשנות החמישים עם: ג'וני קאש, קארל פרקינס ורוי אורביסון. בשנת 1964 הביטלס ביקשו מההרכב שיחממו אותם במסע ההופעות האמריקאי שלהם.
אחד האנשים הכי מהותיים ב"ממשק המשתמש" ו"חווית המשתמש" של הגיטרה החשמלית הוא בחור שלא שמעתם עליו מעולם בשם פרדי טווארס. טווארס הוא האיש העומד מאחורי הגיטרה האגדית "פנדר סטרטוקסטר".
אחד השירים היפים ביותר של הקרפנטרס נקרא For all we know, לטעמי השיר כל כך טוב עד כדי כך שהוא בוהק מעל רוב השירים באלבום האוסף של ההרכב וזה חתיכת הישג כי כל שיר שם הוא מאסטרפיס פסיכי.
הכל התחיל בכתבה של ז'ק מזרחי בעיתון 'העיר'. בוקסה קטנה בפינת עמוד המספרת כי "השבוע התקיים מופע איחוד של יוצאי תזמורת רשות השידור למוסיקה ערבית". באותו זמן תפקדתי בתור המפיק הראשי של גלי צה"ל וחשבתי שיהיה נכון לשדר את המופע הזה בתחנה, חשבתי שהזמנים השתנו והמוסיקאים האלה צריכים סוף סוף לקבל מהממסד את ההכרה שהם זכאים לה בזכות ולא בחסד. צלצלתי אל ז'ק מזרחי והוא סיפר לי שהבמאי אייל חלפון מצלם סרט על הנגנים העיראקיים ושהמופע היה במסגרת הסרט, אייל היה איש מילואים של גלי צה"ל ושרת כמבזקן לילה, צלצלתי אליו ולמזלי התאים לו שנרים עוד מופע כי הוא היה זקוק לצילומי השלמה.
החלטתי שהפעם האנשים האלה יזכו לכבוד כוכבים: הפקתי להם קייטרינג ממלון קראון פלאזה באדיבות התאחדות המלונות ומסיעי 'אריה שאשא' הסיעו אותם בהתנדבות (זה אפילו הדליק אותם כי הם עיראקים בעצמם). כששואלים מישהו מה היא תזמורת רשות השידור למוסיקה ערבית אז הוא בדרך כלל עונה "זוזו מוסא". כששואלים מי זה זוזו מוסא אז הוא עונה "נגן הקאנון העיוור"... אז מסתבר שזה לא לגמרי ככה.
תזמורת קול ישראל בערבית פעלה בין השנים 1948-1993. בתחילה מנהל התזמורת היה עזרא אהרון אך בשנת 1959 תפס מוסא את מקומו והפך למנצח התזמורת. הסרט של אייל חלפון הוא סוג של "בואנה ויסטה סושיאל קלאב" המספר את סיפור הנגנים שהיו שם דבר בתחומם עוד בארצות המוצא שלהם.
במופע השתתפו: נעים רג'ואן, סלים אל נור, יוסוף אל עווד שם טוב, אברהם סלמן, אלבר אליאס, אליאס זבדה, אליאס שאשא, אבי אגבבה, יהודה קמרי, הרצל שגיא, יאיר דלאל, אימאן, מרסל וויקטורין. הניהול המוסיקלי הופקד בידי יאיר דלאל.
מילות השיר רוחי ת'ליפת - מתוך דף הפייסבוק של דודו טסה:
עיפה נפשי ונדודי השינה התישו את כוחי
הו אנשים, לא הייתי בוכה אלמלא כאבי
טרם עברה מחצית חיי, אנשים טובים
ושערי הלבין
אהובי בגד בי ואין בליבו רחמים
סובל אני מהכאב, כל יום הוא כמו שנה
הו רחמנים, הכל כתוב מלמעלה.