18.12.17
אחד הקטעים היפים בסרט The Wrecking Crew (סרט המספר את סיפורם של נגני אולפן אמריקאים שחתומים על אלפי להיטים מפורסמים מהמאה העשרים) הוא הקטע המספר על ההקלטות של Something Stupid של ננסי ופרנק סינטרה. ננסי מספרת שבדיוק באותו זמן פרנק סינטרה הקליט עם ז'ובים את האלבום הברזילאי שלו וכשהם באו לאולפן נגני האולפן של פרנק יצאו וקבוצת המופרעים (ה Wrecking Crew) של ננסי הגיעה. ובאמת האלבום של פרנק עם ז'ובים הוא פאר יצירה קלאסי אבל החבר'ה של ננסי היו נגנים של רוקנ'רול. כאלה שיודעים "להתחפש" למוסיקה ממחוזות אחרים. אפשר להגיד שהם עשו מבחינה מוסיקלית את מה שדיוויד בואי ומארק בולאן של טי רקס עשו אחר כך מבחינה בימתית, הם ידעו להחליף צורה למה שבא להם. מה שלא עניין במיוחד את הנגנים של סינטרה.



הנקודה הזו בזמן (1967) היא צומת כל כך מרכזי. ז'ובים, אחד המוסיקאים הכי חשובים של המאה העשרים מביא לארצות הברית את הבוסה נובה ומעבר לדלת מתדפק צונאמי מטורף של אלבומי אולפן פסיכיים של רוק'נרול. ועדיין, למרות שה Wrecking Crew היו גדולים ומה שהם עשו עם בריאן ווילסון ב Pet Sounds היה אדיר כל אלה לא משתווים למה שקורה מעבר לאוקיינוס בבריטניה שם ג'ורג' מרטין, ג'ון לנון, פול מקרטני, ג'ורג' הריסון ורינגו סטאר הופכים את האולפן לאחד מכלי הנגינה המשמעותיים ביותר ומנסחים מחדש את המוסיקה הפופולארית. אם אפשר להגדיר את הדבר הזה בדרגות אז הייתי מסדר את זה ככה: 

הדרגה הראשונה היא של פרנק סינטרה (מוסיקה קלאסית אמריקאית):



הדרגה השניה היא של ז'ובים (אתגור ההרמוניה, המלודיה והקצב המערביים):



הדרגה השלישית היא ה"התחפשות" ורוח הרוק'נרול:



והדרגה הרביעית היא אלבומי הקונספט והאולפן ככלי נגינה משמעותי.



קייטנו ולוסו אמר פעם שהוא תמיד הרגיש שהמוסיקה הברזילאית מתרחשת בחצר האחורית של המוסיקה האמריקאית ואני רק חשבתי לעצמי מה היה קורה אם היו לוקחים את המלחין הכי מאתגר ובמקום להפגיש אותו עם סינטרה היו מפגישים אותו עם פול וג'ורג'. מה היה קורה אז... כשקומה 2 וקומה 4 נפגשות.