09.03.16

אחד הפרויקטים שהכי אהבתי לעשות כעצמאי היה "פינות מנהיגות" – פרויקט פינות וידאו שערכתי ביחד עם פרופסור דוד דרי ואפרת אשל עבור מכון מנדל למנהיגות. הפינות נגעו באספקטים שונים של מנהיגות ואחת הפינות שהשפיעה עליי הכי הרבה עסקה ב"שינוי לצד המשכיות". פרופסור דרי טוען כי כדי ששינוי יצליח, האנשים זקוקים שיהיה בו אלמנט של המשכיות. אחת הדוגמאות היפות שהוא מביא היא מהסרט "לשמור אמונים" של אדוארד נורטון משנת 2000.

באחת הסצנות בסרט בן סטילר משחק רב רפורמי מתקדם שרוצה לעורר את קהל המאמינים שלו להתפלל בשמחה, סטילר מחליט להביא אל בית הכנסת את מקהלת הגוספל של הארלם שתשיר את "אין כאלוהינו" בגרסה מיוחדת. התגובות של כמובן היו חלוקות, הקהל נהנה אבל הנהלת בית הכנסת זעמה. בסצנה שאחרי ההנהלה מתכנסת לישיבת חירום ומחוץ לחדר עומד סטילר עם אלי וולאך (הנפלא) ששיחק את הגבאי של בית הכנסת.


אין כאלוהינו - לשמור אמונים

סטילר כועס וטוען: יזמתי, חידשתי, הנהגתי, למה כועסים עליי? וואלך הקשיש עונה לו: "זה לא שהרעיונות שלך לא טובים, הרעיונות שלך נפלאים, אבל כמנהיג אתה צריך לתת לקהילה שלך תחושה שהם מובלים ולא נדחפים...גברת כץ אוהבת לשיר את אין כאלוהינו בדרך שהיא רגילה אליה...." ופרופסור דרי הוסיף כדי להנהיג בהצלחה יש צורך לממש את עיקרון ה"שינוי לצד המשכיות".

מאז אותה פינת וידאו שהוקלטה אי שם בשנת 2006 מצאתי את המודל הזה כמודל מוצלח במקומות רבים ואת אי המודל הזה כסיבה לכישלון במקרים הפוכים, לדוגמא: בארצות הברית שרוצים להרוס אצטדיון בייסבול מביאים את משפחות השחקנים האגדתיים, מקיימים טקס מיוחד, עוקרים שורת ספסלים ומעבירים לאצטדיון החדש. בישראל, כשחולדאי רוצה להרוס את אולם אושיסקין, הוא פשוט הורס אותו. פלא שהאוהדים כועסים? לפני המהפכה האיראנית השאה כל כך רצה להידמות למערב, הוא ביצע במדינה כל כך הרבה רפורמות עד שנמלי המדינה היו עמוסים בתורי פריקה של אניות שארכו חצי שנה. הציבור לא יכול היה לעמוד בשינוי האינטנסיבי, ההנהגה הדתית (העלמא) והציבור התמרדו וחומייני עלה לשלטון.

נחזור לג'ורג' מרטין. שנים רבות העסיקה אותי תופעת החיפושיות והסיבות להצלחה הפנומנלית של הלהקה. להצלחה זו סיבות רבות אבל אחת הסיבות המהותיות בעיניי הוא השילוב המופלא של שינוי לצד המשכיות בין ג'ון לנון ופול מקרטני. הרי תרבות הרוקנ'רול הצליחה גם לפניהם. ביל היילי, ג'רי לי לואיס ואלביס פרסלי הצליחו הרבה לפניהם. אבל הביטלס היו הראשונים שהצליחו לחבר את העולם המתוק של לפני שנות החמישים לעולם הפרוע של הרוקנ'רול. גם לנון וגם מקרטני פזלו לעבר אמריקה: לנון העריץ את אלביס ופול מקרטני העריץ את סינטרה. ג'ון חיפש למרוד ולשבור מוסכמות ופול רצה להיות "ילד טוב" וכמובן שכל זה לא היה יכול להתממש ללא התפקיד המשמעותי של ג'ורג' מרטין שהפך לדבק המחבר של כל המכלול הזה.


שדות תות לנצח ופני ליין

כשפול כתב את "פני ליין" המתוק, ג'ון כתב את "שדות תות לנצח". כשג'ון בא לג'ורג' מרטין עם "I am "the walrus מרטין הפטיר: "מה לעזאזל אני אמור לעשות עם זה?" שאל ועשה בהצלחה. אם ג'ון הביא את מרד הנעורים ופול הביא את המתיקות של סטנדרטי הג'ז, ג'ורג' מרטין הביא את המורשת העמוקה של כלי הקשת, כלי הנשיפה ואת התרבות של המוסיקה הקלאסית. שילוב מנצח כזה לא יכול היה שלא להצליח. עם אותו חיבור, אין פלח באוכלוסיה שלא יכול היה למצוא בשירי הביטלס משהו שהוא מתחבר אליו. בסופו ובתחילתו של דבר, ללא המנהיגות של ג'ורג' מרטין, האמונה, הדבקות והפתיחות שלו, הביטלס לא היו הביטלס.

"שינוי לצד המשכיות" – תזכרו את זה.


פפרלנד - לזכרו של ג'ורג' מרטין


תמונה מתוך ויקיפדיה:
By Adamsharp - Own work, CC BY-SA 3.0, https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=22446541