בעוד כל התלמידים הסתכלו בעיניים בורקות על היצירות ההומניסטיות של הרנסנס ומלמלו לעצמם "הו, זה כל כך הומני", "הו, זה שם את האדם במרכז" אני נמשכתי ישר לכנסיות האפלות, למפלצות ולדמויות המעוותות.
בשבוע שעבר חזרתי מירח דבש מאוחר וחלומי באיטליה. המסלול כלל נחיתה ברומא, בריחה לטוסקנה, הזדנגפות בפירנצה ולסיום אנשלוס זריז על חנויות הבגדים במילאנו. מעבר להנאה הכללית, הטיול הזה החזיר אותי לימי הלא רחוקים (2003) כסטודנט לתולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב. לימודי המבואות נגעו באמנות הקלאסית (יוון העתיקה), אמנות ימי הביניים, אמנות האסלאם ובאמנות מודרנית.
הלכתי ללמוד את תולדות האמנות כדי לרכוש שפה, להבין כיצד אמנים ממירים רגשות לציורים ופסלים ואיך עובד הלך המחשבה האנושי. למרבה ההפתעה, מכל נושאי הלימוד אהבתי הכי הרבה את אמנות ימי הביניים. בעוד כל התלמידים הסתכלו בעיניים בורקות על היצירות ההומניסטיות של הרנסנס ומלמלו לעצמם "הו, זה כל כך הומני", "הו, זה שם את האדם במרכז" אני נמשכתי ישר לכנסיות האפלות, למפלצות ולדמויות המעוותות.
לכל מי שלא מכיר, אספר את קיצור תולדות האמנות בדרכי שלי. אני יודע שלא מדובר בתיאור מדעי ושיהיו כאלה שיחלקו עליי, אבל זוהי דרכי הדמגוגית להציג את הדברים ואני מבקש לא להפריע לי. מבחינת האוניברסיטה המבואות מתחילים בתקופת יוון העתיקה. האדם במרכז, הנפש בריאה, הגוף בריא, כולם היו יפים וחתיכים, עד שבאיזשהו שלב יוליוס קיסר התחרפן והפך לרודן יחיד. לאט לאט העניינים התחרבשו (הגם אתה בלוטות'?) והחלה לרדת "חשיכה" על תולדות האמנות. במאה הרביעית הקיסר הביזנטי קונסטנטין קיבל עליו (ועל האימפריה) את הנצרות כדת ושם האקדמיה החליטה שמתחילים ימי הביניים ומשם הם ממשיכים עד המאה ה-14.
במאה ה-14, עקב שינויים פוליטיים, כלכליים והיסטוריים העולם התחיל לחזור אל התרבות היוונית ההומניסטית ואל כתביה, יצירותיה ותפיסותיה. אנשי התקופה קראו לזה "רנישמנטו" כלומר, תחייה מחדש. אנחנו קוראים לזה רנסנס. ומה עם ימי הביניים? עזבו אתכם, מדובר בשלג דהוי דאשתקד.
קודם כל, לדעתי זה נוראי לקרוא לתקופה של 900 שנה תקופת ביניים. מה קרה? מישהו שם PAUSE בשלט? בני האדם נכנסו למקפאת דביליציה? רוב העולם חושב שכן, אני חושב שלא. חשוב להבין, אמנות ימי הביניים, רובה ככולה היא אמנות דתית. הנושאים שלה נוגעים ברובם בסיפורי הברית הישנה, הברית החדשה ועוד כל מיני קדושים וקברי צדיקים, אבל זה לא ה ISSUE. הדבר החשוב בה באמת הוא התפיסה. אמנות ימי הביניים מעל הכל היא ראשיתו המשמעותית של עולם הפרסום המודרני, מדובר בפטרון אחד גדול (הכנסיה) שכל רצונו הוא להעביר לצופה מסר. לעומת האמנות הקלאסית המטרה פה איננה להיצמד לפרטים ולהציג בפרוטרוט את שרירי הרגליים או את קימורי הישבן של דמות זו או אחרת.
המטרה היא לגרום להמונים לצרוך את תרבות הדת ובעיקר לגרום להם להרגיש: המבנים הענקיים צריכים לתת לכם להרגיש קטנים, התגליפים המוזהבים צריכים לתת לכם תחושת הוד והדר והמפלצות והשדים אמורים לגרום לכם לשקשק - כי הם (ה' ושות') יודעים "מה עשיתם במיסה האחרונה".
אמנות ימי הביניים היא פונקציונאלית והתצורה בה משרתת את המסר: אם הדמות חשובה יותר אז היא גם גדולה יותר, אם היא מאמינה אז היא גם שלווה ואם היא כופרת אז היא סובלת ומעוותת. למיקום במכלול היצירה יש גם חשיבות: גבוה זה טוב, נמוך פחות, מימין לישו זה מצוין, משמאל לא. ליצירות היה מזמין, קריאטיב, קופירייטר ובמאי וכשהן היו מוכנות הן הוטבעו כ"פרסומות" על הקיר או בכל מקום אחר. הקרדיט של יוצרי היצירה לא שיחק תפקיד. במנזר קלוני לא התקיים טקס "קקטוס הזהב" ובנוטרדם לא הוכרזו זוכי "האריה השואג", הנפשות הפועלות היו ברגים מאוד קטנים ולא חשובים במכלול אחד גדול וחשוב מאוד.
מאיר אריאל כתב פעם "את יודעת כמה רע עושה לך טוב" והיטיב לתאר את הדינמיקה האנושית הבאה לידי ביטוי באמנות ימי הביניים. או כמו שהדגים זאת ז'אן בפטיסט עמנואל זורג (גארי אולדמן) האוליגרך הרע האולטימטיבי בסרט האהוב עליי "האלמנט החמישי" בו הוא מראה לכומר ויטו קורניליוס (איאן הולם) כמה משעממת יכולה להיות כוס שתיה העומדת באידיליה, שלמה על שולחנו. לטענתו, ברגע שהכוס נשברת מתחיל "בלט מופלא" של התרחשות: רובוטים מתרוצצים, אוספים את השברים, מנקים את הרצפה ואפילו מוזגים לו משקה בכוס חדשה.
הנסיון הבלתי פוסק להשליט את הנצרות, השליטים מסובכי האגו, האפיפיורים המרושעים והמצפון שחנק כל מי שעשה באותם ימים משהו רע הם אלה ש"שברו את הכוס" והביאו לנו 900 שנה של אמנות מרתקת וחסרת גבולות המבוססת על פחד וכוח. כשאני חושב על אמנות ימי הביניים אני לא יכול שלא לחשוב על "המכבש הפרסומי" של הכנסיה שלא הותיר שום פינה לא מעוטרת בסיפורים שהמחישו את עוצמתה, על השאפתנות הבלתי נדלית לבניית מבנים גדולים ומפוארים (שעומדים במלוא הדרם עד ימינו) ועל נזירים מפוחדים שלמדו ועבדו במחשכי הכנסיות ושיקפו את כל פחדיהם בפסלים ואיורים של מפלצות פנטסטיות.
אני יודע שזו אמירה קשה ופרובוקטיבית ושאולי אלף פסיכולוגים וקואוצ'רים יסתרו אותי ויגידו לי שניתן להגיע ליותר במשוב חיובי ובאהבה אבל אני מתקשה להאמין שהאנושות הייתה מגיעה להישגים כאלה בדרך אחרת. אז לא באמת התכוונתי שהרנסנס בתחת שלי. אני מוקיר את תרומתה של תקופת הרנסנס לתולדות האמנות. אבל, קשה להתמודד עם מקטרגי ימי הביניים שמציגים את התקופה כ"המתנה" לדבר הגדול הבא. בכל מקרה, אם תשאלו אותי, אני מעדיף את האופל והדמיון של חצרות המנזר על קוביות הבטן ההומניסטיות של פסל דוד של מיכאלאנג'לו בכל מצב.