מוסיקה

הכל התחיל באלבום של אנני לנוקס שנקרא "נוסטלגיה". האלבום נפתח בשיר יפה ומיוחד שנקרא Memphis in June, לא הכרתי את השיר וניגשתי אל המקורות לחפש מי כתב אותו. השם היה הוגי קרמייקל, במרוצת חיי שמעתי פה ושם את השם אבל מעולם לא התעמקתי בפועלו. מסתבר שגם את השיר הבא באותו אלבום הוא כתב ואותו אתם בטח מכירים, הוא נקרא Georgia On My Mind, הלהיט זוכה הגראמי של ריי צ'ארלס משנת 1960.

אחד השירים היפים ביותר של הקרפנטרס נקרא For all we know, לטעמי השיר כל כך טוב עד כדי כך שהוא בוהק מעל רוב השירים באלבום האוסף של ההרכב וזה חתיכת הישג כי כל שיר שם הוא מאסטרפיס פסיכי.

השיר הולחן על ידי פרד קארלין, נגן חצוצרה שניגן מגוון רחב מאוד של סגנונות. קארלין הוא מכונה משומנת של מוסיקה לטלויזיה ולקולנוע והיה מועמד לפרס האמי 11 פעמים. המילים נכתבו על ידי רוב וילסון וארתור ג'יימס. מסתבר שארתור ג'יימס הוא ג'יימס גריפין שהיה חבר בלהקת Bread. גריפין היה חתום בחוזה עם חברת אלקטרה ולא רצה שידעו שהוא עושה דברים נוספים בנוסף לנגינה בלהקה אז הוא אימץ שם בדוי. השיר נכתב במקור לפסקול של הסרט Lovers and other strangers משנת 1970 ובוצע על ידי זמר בשם לארי מרדית'.

ביום יום שלי אני מתעסק בתוכן ושיווק באינטרנט ואחד הדברים שאני הכי אוהב שם זה שהכל מדיד ומפולח. אפשר לבדוק כל סברה עד הפרט האחרון, להסיק מסקנות ולשפר. בתחום בניית האתרים שני הדברים שהכי מסייעים לשפר תוצאות הם מה שנקרא "ממשק משתמש" ו"חווית משתמש". אתר אינטרנט צריך להניע גולש להיכנס ולמצוא את מה שהוא מחפש ובסופו של דבר לבצע פעולה כלשהי. בסופו של דבר הכל מתנקז למה שנקרא "יחס המרה". אם לאתר יש יחס המרה של חמישה אחוזים (זאת אומרת שעל כל מאה גולשים חמישה משאירים פרטים) והצלחת לשפר את היחס לעשרה אחוזים זה אומר שהרווחת עוד חמש עסקאות פוטנציאליות בחודש או עוד שישים עסקאות פוטנציאליות בשנה וזה מהותי לכל עסק.

ונעבור לתחום אחר לגמרי, אחד האנשים הכי מהותיים ב"ממשק המשתמש" ו"חווית המשתמש" של הגיטרה החשמלית הוא בחור שלא שמעתם עליו מעולם בשם פרדי טווארס. טווארס הוא האיש העומד מאחורי הגיטרה האגדית "פנדר סטרטוקסטר", העבודה שלו הייתה כל כך טובה עד כדי כך שכבר יותר משישים שנה אף אחד לא שינה בה כמעט כלום.

בלימודי תולדות האמנות באוניברסיטה הגעתי למסקנה שאני אוהב חלק מהאמנויות יותר וחלק פחות וגיבשתי לעצמי תפיסה של "אמנויות זוגיות" ו"אמנויות אי זוגיות". האמנויות השלוות, השלמות, ה"קלאסיות", הגשמיות היו הזוגיות. האמנויות המסוכסכות, הרוחניות, הלא ריאליסטיות נחשבו כ"אי-זוגיות". בדרך כלל אחרי אמנות אי זוגית, הגיעה אמנות זוגית, לדוגמא: אמנות מצרים העתיקה – אי זוגית, אמנות יוון הקלאסית – זוגית, אמנות ימי הביניים – אי זוגית, אמנות הרנסנס – זוגית וכן הלאה. בעייני, יש הרבה קסם בתפיסת המרחב המצרית, באיקונוגרפיה הימי ביניימית ובקוביזם של פיקאסו. הרבה יותר מהפסלים היווניים המושלמים ומהריאליזם של ז'אק לואי דוד (על זאת ועוד ב"רנסנס בתחת שלי").

במסגרת השיטוטים האינסופיים שלי באפל מיוזיק שמתי לב שבכל פעם שהשם "נלסון רידל" מוצמד לשם של אמן גדול (לדוגמא: נט קינג קול, אלה פיצ'גראלד, ז'ובים, פרנק סינטרה) זה בהכרח מעיד על כך שהביצועים עומדים להיות מיוחדים ומעניינים. החלטתי לחקור קצת על הרידל הזה ומסתבר שהוא אחד מעמודי התווך של המוסיקה המערבית במאה העשרים. קצרה היריעה מלהכיל את כמות ההפקות המוסיקליות שהאיש הפנומנאלי הזה השתתף בהן, בהמשך אציין חלק מהן.

פעם האזנתי לספיישל של יואב קוטנר עם גידי גוב, ומשה לוי (פסנתרן, קלידן, מפיק מוסיקלי ומה לא…) סיפר שם שהפסנתר של "נאחז באוויר" מושפע משיר אחר של אלביס קוסטלו. הפסנתר ב"נאחז באוויר" מאוד מובחן, הצליל שלו מאוד גדול ועוצמתי. אני לא כזה מומחה באלביס קוסטלו, לא ידעתי מאיפה זה בא והנחתי לזה.

כמו העימות בעזה, אחת לכמה זמן מתפרץ לו לתודעה התקשורתית נושא "המוסיקה המזרחית והאפליה" לכאורה אותה חווים אמנים מזרחיים. בכל פעם הנושא הזה מפעיל אותי מחדש. כששאלו את הזמרת נינה סימון בנוגע לסגנון המוזיקלי שלה היא הגדירה זאת כך: "ג'אז הוא מונח של אנשים לבנים למוזיקה שחורה, המוזיקה שלי היא מוזיקה קלאסית שחורה". סימון לא מסכימה שמישהו אחר יתחום אותה בהגדרה משלו, היא דורשת את החירות להגדרה נקייה של הסגנון שלה. יש לי חברה דעתנית אחת שפרסמה פוסט בפייסבוק ש"אין דבר כזה מזרחיים". בתפיסת העולם ההומניסטית שלה היא מתכוונת להגיד שבעצם כבני אדם אין שום דבר שמבדיל בינינו. זאת אומרת ש"מזרחי" זו הגדרה של מישהו שהוא לא "מזרחי" ומטרת ההגדרה היא לבדל את ה"מזרחי" מה"לא מזרחי".

כשחגגתי בר מצווה (1990) ההורים שלי שכרו את שירותיו של יורם מ"פניקה" מרחובות שיתקלט. יורם היה דיג'יי מאוד מצליח באותה תקופה וידע לתת שירות טוב ללקוחותיו. כדי להרשים את אבא שלי הוא העתיק לו לקלטת טייפ את האוסף של נט קינג קול. משום מה השיר האחרון "Those Lazy Hazy Crazy Days Of Summer" הופיע ראשון בקלטת והשיר הראשון "Sweet Lorraine" בכלל לא הופיע.

בכל מקרה, אחד השירים היפים באוסף הוא "Somewhere Along The Way" משנת 1952. השיר הולחן על ידי קורט אדאמס ונכתב על ידי סמי גאלופ. במהלך השנים הוא בוצע על ידי טוני בנט, פרנק סינטרה ובט מידלר.

מכירים את "מיסרלו"? נעימת הפתיחה של הסרט "ספרות זולה". חשבתם פעם למה היא נשמעת כל כך ערבית? הביצוע המפורסם שייך לדיק דייל, גיטריסט גולש גלים מקליפורניה שנקרא "המלך של גיטרת הגלישה". דיק השובב הוא ריצ'ארד אנטוני מנצור. בן למהגר לבנוני ואמא בלרוסית.
למרבה המזל בילדותו, ריצ'ארד הקטן היה מבלה זמן עם דודו, שניגן בדרבוקה ובעוד וספג ממנו מוסיקה ערבית. הפריטה של דייל על הגיטרה מאוד מזכירה פריטה על עוד. אגב, עוד אמן שערבב את העוד עם כלים מערביים הוא מוריס אל מדיוני האלג'יראי. שכמקשיבים לנגינה שלו על הפסנתר זה ממש מזכיר פריטה על עוד.

תרגעו, אני לא באמת חושב ככה. אבל מי שכן חושב ככה זה האיש ששר את השיר הזה וכמו שאתם יודעים קוראים לו פרנק סינטרה. בשנת 1966 סינטרה היה במצב לא טוב, המעריצים הלכו והתדלדלו ונראה היה כי אין בו עניין מיוחד יותר. הוא החליט ללכת לכיוון מוסיקלי חדש והקליט את האלבום "Strangers in the night". מלאכת התזמור והניצוח ניתנה לנלסון רידל (זוכה שלושה פרסי גראמי), שעבד עם אלה פיצג'ראלד, ז'ובים, נט קינט קול, פגי לי ועוד. הקונספט של רידל לאלבום היה שילוב של עיבודי פופ עם תזמורים ג'אזיים. החומרים הורכבו מקלאסיקות ג'אז ומשירים חדשים.