כבנאדם, אפשר להגדיר אותי כחולה גאדג'טים, EARLY ADAPTOR ושפן נסיונות של כל חברה שמייצרת משהו חשמלי. אבל בכל הנוגע לסלולאר תמיד הצנעתי לכת. "טלפון, הוא רק טלפון" אמרתי. הוא נועד לשיחות ומקסימום לשליחת SMS, לא יותר. האבולוציה של הנוקיות (3100, 6100, 6021) הביאה אותי אל ה-6230I שהוא אחלה מכשיר טלפון שגם יודע לנגן MP3 וגם תומך בבלו טות' הייתי בנאדם מאושר.

ישראל מתייבשת, וגם אם השנה תהיה שנה גשומה… זה לא יעזור, זה קורה גם באוסטרליה, בנמיביה ובתורכיה, ישראל מתייבשת… אז כשאתם עושים פיפי, בבקשה, תשתמשו בידית הקטנה, אההה.. וגם בימים שאתם לא פוגשים אנשים, אם תוכלו לא לצחצח שיניים בבוקר, זה יהיה מצוין ואם תוכלו לא להשקות את העציצים שלכם ולשים באקווריום 20% פחות מים זה ישמח אותנו מאוד. כי ישראל מתייבשת.

בכל פעם שאני רואה את התשדיר "ישראל מתייבשת", אני מתעצבן. גם כואב לי לראות את עור הפנים של רננה רז נהרס ככה, בבת אחת. אבל בעיקר מפריע לי הרעיון הבסיסי והחצוף שמאחוריו. בבסיסו, כל העניין במדינה הוא ההסכם בינה לבין האזרח. האזרח מצדו מתחייב לעשות צבא, מילואים ולשלם מיסים (הרבה מיסים) והמדינה מצדה מתחייבת לדאוג לצרכיו הבסיסיים (לפחות). בכל חודש אני נותן למדינת ישראל יותר מחצי מכל מה שאני מרוויח. תמורת הכסף הזה אני מצפה לרמת שירותים טובה. אחד מהדברים הבסיסיים (אם לא הבסיסי שבהם) אותו אני מצפה לקבל מהמדינה הוא מים.

בשבוע שעבר חזרתי מירח דבש מאוחר וחלומי באיטליה. המסלול כלל נחיתה ברומא, בריחה לטוסקנה, הזדנגפות בפירנצה ולסיום אנשלוס זריז על חנויות הבגדים במילאנו. מעבר להנאה הכללית, הטיול הזה החזיר אותי לימי הלא רחוקים (2003) כסטודנט לתולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב. לימודי המבואות נגעו באמנות הקלאסית (יוון העתיקה), אמנות ימי הביניים, אמנות האסלאם ובאמנות מודרנית.

הלכתי ללמוד את תולדות האמנות כדי לרכוש שפה, להבין כיצד אמנים ממירים רגשות לציורים ופסלים ואיך עובד הלך המחשבה האנושי. למרבה ההפתעה, מכל נושאי הלימוד אהבתי הכי הרבה את אמנות ימי הביניים. בעוד כל התלמידים הסתכלו בעיניים בורקות על היצירות ההומניסטיות של הרנסנס ומלמלו לעצמם "הו, זה כל כך הומני", "הו, זה שם את האדם במרכז" אני נמשכתי ישר לכנסיות האפלות, למפלצות ולדמויות המעוותות.

אהרון ברק אמר לא מזמן ש"המוות אף פעם לא מפתיע, אבל הוא בא בהפתעה" וכך, מותך בא לי פתע, בשיחת טלפון עצובה של חגית בתך ביום ראשון בבוקר. בלי פרידה, בלי מילות סיכום, כך, נותקנו במפתיע.

פגשתי את עזרא שעיה בפעם הראשונה באוניברסיטה, בסמינר באומנות ימי הביניים של ד"ר נעמי מאירי-דן. עזרא נכח בשיעור בתור שומע חופשי. הוא ישב בחלקה האחורי של הכיתה, הקשיב בקשב רב ועיניו הסקרניות חקרו ביסודיות את הנעשה. הדבר היחיד שעודד את עזרא לדבר היה טעויות הגייה של המרצה. "נעמי, אם יורשה לי", "אומרים כפר קנא, לא כפר כנא" היה אומר בנימוס האופייני לו.