עוד פוסט של דרור. אתה מצפה לו כמו לשיחת טלפון ממישהו שאתה ממש לא רוצה שיתקשר והפעם: החמרה נוספת במצב, חסימה מחמירה בריאות שמקשה על איריס לנשום לבד ועכשיו איריס (שוב) מאושפזת באיכילוב. למחרת הלכתי לבקר אותה ולא יכולתי שלא להתרשם. איריס, נושמת בכבדות, עייפה ועדיין מסתכלת למוות בעיניים ולא ממצמצת לרגע. בערב בבית חשבתי על גבורה, אנחנו לומדים על יהודה המכבי, על כוח צביקה, על אהוד ברק (בעעע) והעיטורים שלו, לאנס ארמסטרונג וההתמודדות שלו עם הסרטן ולמרות הקונצנזוס המקובל, מבחינתי איריס גיבורה הרבה יותר גדולה.

אני מכיר את איריס מגלי צה"ל, כשהייתי חייל היא הייתה העורכת של 'קולה של אמא' בהגשת לאה עוז ומאוחר יותר מפיקה ראשית בתוכנית 'נכון להבוקר' עם רפי רשף. כמות הפעמים שצעקנו והתקוטטנו הייתה אין סופית, אך למזלי איריס תמיד שמרה על יחסים ענייניים ולא נתנה לקלקולים שבדרך לקלקל לנו. בשוטף איריס תמיד שמרה על החבורה שלנו מלוכדת ונהגה להזמין אותנו לביתה. במרוצת השנים לא הייתי קל איתה, התמדתי לפדח אותה (כמו לצפצף בסביון כל הדרך אל ביתה ולצעוק שבאתי לאיריס גולדמן ועוד) היא מצידה אף פעם לא ייחסה לזה כל חשיבות.

לפני כמה שנים חלתה איריס בסרטן והנחישות שלה הייתה עבורי דוגמא ומופת. היה אפשר לראות איך מפיקת רדיו כל יכולה "תופסת את המחלה בקולר" ומראה לה שהיא התעסקה עם הבנאדם הלא נכון. בשבוע האחרון יצא לי לחשוב הרבה על כך שאנחנו לא מכירים אף פעם בני אדם עד הסוף. אפשר להגיד שזה מקביל לזה שאנחנו מנצלים רק 10% מהמוח שלנו. מכרים יודעים אחת על השני ככה וככה, חברים יודעים יותר, בני זוג ומשפחה חושבים שהם יודעים הרבה יותר אבל אף פעם אנחנו לא באמת יודעים. כשאיריס התחילה להתמודד עם המחלה היא הייתה עוד חברה מחוג החברים שלנו. עם הזמן היא הסתערה על המחלה בפומבי ובאומץ ופתאום זכיתי להיחשף לכל נכבי הנפש המדהימה שלה: אישה שנלחמת בגבורה מול גורלה והולכת בעיניים פקוחות וגב זקוף בתוך השאול.

היום שמחתי סוף סוף לראות את הראיון הראשון של יאיר לפיד בתקשורת. יאיר התראיין אצל יונית לוי בחדשות ערוץ 2 ובסך הכל עשה עבודה טובה.
אקדים ואומר שאני תומך ביאיר לפיד, קודם כל מכיוון שאני מרגיש שבכנסת הנוכחית באמת אין אף מפלגה שמייצגת אותי, במקביל אני מעריך את סל המרכיבים שלו. הוא ישראלי, ציוני, קפיטליסט, מצליחן מוכח ואני שמח לראות אנשים כאלה בפוליטיקה שלנו. 

את השירות הצבאי שלי עשיתי כטכנאי שידור בגלי צה"ל ובמסגרתו ראיתי את כל מה שהשנים 96-99 יכלו להציע. ראיתי את דיוויד בואי ממרחק יריקה, הוקפצתי לזירות פיגוע, עוכבתי על ידי המאבטחים של מדלן אולברייט, קלינטון נופף לי לשלום, חולצתי משקיעה עם ניידת השידור על ידי המאבטחים של ג'יבריל רגוב וכו' וכו' אבל היום המגניב ביותר שחוויתי בגלי צה"ל היה היום בו גיליתי את האנטי פאזה. כשאני אומר גיליתי אני לא מתכוון שגיליתי אותה לעולם אלא שהעולם גילה אותה לי. הפוסט הבא הולך להיות טכני ומוזר אבל אם אתם אוהבי מוסיקה זה יהיה שווה את זה, אז כדאי לכם להחזיק מעמד. כמו כן, מומלץ להאזין לקטעי האודיו עם אוזניות או רמקולים נורמאליים.

אז מה זה אנטי פאזה? כשאנחנו שומעים מוסיקה היא בדרך כלל בוקעת משני רמקולים: ימני ושמאלי. הפעולה שנוצרת ברמקול היא העברת גלי קול באמצעות דחיפה ומשיכה של אוויר, לגל קול יש מופע חיובי או שלילי. אם יצא לכם פעם לחבר את הרמקולים למערכת בטח שמתם לב שיש שם חוט אדום וחוט שחור וגם על הרמקול יש מחבר אדום ומחבר שחור. הצבעים קובעים מה יהיה המופע של אותו הרמקול. זה לא משנה לאיזה צבע תחברו כל חוט כל עוד אתם מחברים את זה זהה בשני הרמקולים. מדוע? בתור אחד שהבריז ממספיק שיעורי מתמטיקה ופיסיקה בתיכון אפילו אני אוכל לספר לכם ששני גלים באותו מופע מחזקים זה את זה ושני גלים במופעים הפוכים מבטלים זה את זה. משמע: כל מה שנשמע זהה בשני הרמקולים ייעלם, כל מה ששונה יישאר.

כשלמדתי באוניברסיטה הייתה לי מרצה שמאוד אהבתי ושמה היה ד"ר נעמי דן מאירי. נעמי לימדה על אמנות ימי הביניים והיא הייתה אחת המרצות האנדרדוגיות בפקולטה. יום אחד היא מחתה בפנינו על הנרטיב שבחרה האקדמיה כדי לתאר את האמנות של ימי הביניים: מבחינת האקדמיה אמנות זו מתחילה במאה הראשונה לספירה ונגמרת במאה ה-14, ברנסנס. הרנסנס על פי האקדמיה הוא ה"רנשימנטו" "התחייה מחדש" של האמנות ושל המדעים בכלל, סוף עידן החושך ותחילת עידן ההומניזם שבו האדם במרכז. מהרגע שהביזנטים מבססים כוח התוכנית הלימודית מתעלמת ממה שקרה באיטליה באותה תקופה. נעמי, שההתמחות שלה הייתה באמנות האיטלקית של ימי הביניים אתגרה אותנו וזרקה לחלל הכיתה סדרת שאלות: מה בעצם קרה באיטליה באותה תקופה? הציירים הפסיקו לצייר? הפסלים הפסיקו לפסל? האמנות שקטה על שמריה עד שההומניזם הוציא אותה מהבור האפל? הקורס של ד"ר דן היה קורס של שנה שלישית ופתאום חשבתי לעצמי: "מה באמת קרה באיטליה באותה תקופה?" מרוב מסגרת, מבחנים ושיעורים שכחתי לשאול את השאלות החשובות. הרגשתי כמו לקוח שבא לסניף איקאה ומתהלך רק בנתיב שהנהלת החברה רצתה שהוא יצעד בו. האם ייתכן שבאמת תרבות של מאות שנים הפכה לחסרת חשיבות וברגע אחד של בהירות היא קמה כעוף החול והמציאה את עצמה מחדש? אני חושב שלא. 

פעמים רבות אני מרגיש שהשאלות של נעמי רלוונטיות גם לחיינו כיום. במבט לאחור אל המוסיקה שההורים שלנו גדלו עליה היו להיטים בריטיים, צרפתיים, איטלקים וספרדים. אלביס פרסלי האמריקאי נכח תמיד אבל המגוון היה מאוד גדול, הרבה יותר גדול מהיום. כשאריק איינשטיין ואורי זוהר חיקו את החיילים הרומים ב"לול" זה הם דיברו באיטלקית, האיטלקית הזאת הייתה השפה שהם הכירו מהסרטים ומהשירים, לא מדובר רק בטקסט מתסריט. המערבונים של סרג'יו ליאונה ופסטיבלי סן רמו היו חלק מהתרבות השולטת בישראל ובאו לידי ביטוי בהוויה בלבוש ובהתנהגות.

השבוע הסתיימה עוד סאגה מביכה מבית היוצר של אהוד ברק, וסוף סוף מונה מפקד לגלי צהל. ירון דקל הוא איש מוערך ואהוב בעל זכויות רבות, ולמרבה ההפתעה נראה כי בסופו של דבר שר הביטחון עשה את הבחירה הנכונה, אבל הדרך לשם, כמיטב המסורת של כל שרי הביטחון האחרונים, הייתה מבישה. בפעם הקודמת גיל עומר מונה להיות המפקד, הרמטכ"ל דאז גבי אשכנזי הודיע לו את ההודעה ביום שישי בצהרים וביום ראשון הוא התעורר וגילה שברק מינה את יצחק טוניק. בפעם לפני כן אבי בניהו הוצנח על התחנה כ"פרשן צבאי", וכמה חודשים אחר כך הוא מונה למפקד, ובשנת 1998 פגש יצחק מרדכי את ד"ר זאב דרורי במסדרונות אוניברסיטת בן גוריון והחליט באורח פלא שהוא האדם המתאים לנהל את התחנה.
מדובר במסורת שנויה במחלוקת של התנהלות כושלת. לתהליך המינוי קדמו פיטורים מכוערים של המפקד הקודם, יצחק טוניק, ללא סיבה ברורה לעין. הפיטורים זכו לגינוי של משפטנים בכירים וועדת האתיקה של הכנסת ביקשה להשהותם בשל הערפל הסמיך שאפף אותם. 

ירון דקל וגאולה אבן 

אתה מושך את האריזה הדקה מהמדף, תופס את הניילון בקצה האצבעות וחושף אותו בעדינות, ביד השנייה אתה שולף את השול השחור, משתדל לא להשאיר טביעות אצבע. ביד השנייה אתה אוחז בתקליט ממרכזו ומשחיל אותו אל הבליטה במרכז הפלטה. אתה מרים את המתג ההפעלה, תופס את הזרוע הקלה בקצה האצבע ובעדינות שיא מניח את המחט על התקליט. חרחורים בקצב סדיר מתחילים להישמע ובתוך כמה שניות צליל מוכר ממלא את החדר. המוסיקה מתפשטת אל תוך האוזן ומתפזרת בכל הגוף, כמו סם. מאותו הרגע המסע מתחיל וזה לא משנה איפה אתה, משנה איפה המחבר התכוון שתהיה.

כבר הרבה זמן אני רוצה לכתוב על השיר 'רנה וג'ורג'ט מגריט וכלבם אחרי המלחמה'.
השיר הוא חלק מהאלבום "Hearts and Bones" של פול סיימון. האלבום יצא בשנת 1983 והיה אמור להיות אלבום איחוד בין סיימון לגורפינקל, רעיון שנכשל מכיוון שגורפינקל התנגד לאופי האישי של השירים בו וטען שאינו מייצג אותו.

עד לא מזמן ההסבר שהכרתי לשיר היה שכלתני: פול סיימון ניסה לממש את הציור הסוריאליסטי במילים ולחן. הרעיון היה לכתוב שיר סוריאליסטי על אמן סוריאליסטי. יסוד היצירה הסוריאליסטית מחבר בין שני גורמים שאין ביניהן קשר או היתכנות. באופן כמעט מוחלט יצירותיו של רנה מגריט קוראות תיגר על המציאות אותה אנחנו מכירים ומציגות סיטואציות סוריאליסטיות שונות.

בשבוע שעבר קראתי אייטם קצר על תערוכה שמתקיימת במוזיאון תל אביב, התערוכה נקראת 'פסלים על גלגלים' ומוצגות בה מכוניות אגדיות מעוצבות. הכתבה מיד הקפיצה לראשי את עומר, האחיין שלי, שעוד לא מלאו לו שנתיים וחצי , אבל הוא מצליח לזהות כמעט כל אוטו. אחרי תיאום קצר עם אחותי התייצבנו היום בשעות הבוקר במוזיאון. עומר הגיע שמח וטוב לב כהרגלו, כשפתאום הוא קלט מה מחכה לו מעבר לעמדת השוער והתחיל לצעוק בקולי קולות: ב.מ.וו, מיני….
כשעברנו את מחסום הכניסה התקשנו לעצור אותו, הוא כל כך אוהב מכוניות ורק רצה לראות מקרוב ולגעת בגן העדן הקטן שנגלה לנגד עיניו לפני רגע.

הב.מ.וו שקושטה על ידי רוי ליכטנשטיין – פופ ארט על גלגלים

04.02.10
כל כך הרבה זמן אני מחכה שיהיה לי אתר משלי. לפני חודשיים התחלנו לפתח ב'טוחן מדיה' מערכת אתרים אישית במחיר הוגן. השבוע יצאה הגרסא הראשונה לאוויר. המערכת עוצבה על בסיס בלוג 'וורדפרס' של מעצבת איטלקיה. מערכת הניהול היא מבית 'טוחן מדיה'.

האתגר המקצועי שלנו במוצר הזה הוא לענות על מקסימום צרכים שבלוג יכול ליצור. האתר כולל מערכת בלוגים, מערכת תגובות עם התראה למייל, אפשרות להטמיע ווידג'טים ותוכן וידאו מוטמע, מאגר מאמרים וכו'. אני מאמין שבקרוב נשדרג את העיצוב ונעבור מהעיצוב של ה'איטלקיה' לעיצוב של שמוליק גרנית.

לפני כמה שבועות נחשפתי (על ידי אסף סיטון) להרכב 'Pomplamoose'.
מדובר בבחור ובחורה מלוס אנג'לס שמפיקים ביצועים ביתיים משלהם לקלאסיקות מוכרות ולחומרים מקוריים. בשבועיים האחרונים הם הפכו ללהיט חם מאוד ביו טיוב ובפייסבוק להם זוכים לכמה מיליונים של צפיות לביצועים המגניבים שלהם.
הביצוע הראשון שלהם ששמעתי היה של השיר Single Ladies של ביונסה.

ההרכב מצא חן בעיניי מכמה סיבות ראשית, נראה שעולם עריכת האודיו והוידאו משולבים אצלהם בצורה מאוד מעניינת,
הכנת ה'קליפ' היא חלק מובנה מתהליך ההקלטה, כבר לא מדובר בהקלטת אודיו שעליה עושים התאמת שפתיים (ליפסינג) בשלב מאוחר יותר. מעניין שכל המניפולציות שנעשות על השירה (סקראצינג' ומשחק בדיליי) באות לידי ביטוי גם בוידאו.