04.02.18

במסגרת השיטוטים האינסופיים שלי באפל מיוזיק שמתי לב שבכל פעם שהשם "נלסון רידל" מוצמד לשם של אמן גדול (לדוגמא: נט קינג קול, אלה פיצ'גראלד, ז'ובים, פרנק סינטרה) זה בהכרח מעיד על כך שהביצועים עומדים להיות מיוחדים ומעניינים. החלטתי לחקור קצת על הרידל הזה ומסתבר שהוא אחד מעמודי התווך של המוסיקה המערבית במאה העשרים. קצרה היריעה מלהכיל את כמות ההפקות המוסיקליות שהאיש הפנומנאלי הזה השתתף בהן, בהמשך אציין חלק מהן.

רידל, (יליד 1921) החל לרכוש השכלה מוסיקלית בגיל שמונה. בתחילה למד לנגן על פסנתר ובהמשך עבר לנגינה על טרומבון. בגיל התיכון החליט להפוך לנגן מקצועי, אך מכיוון שחשב שאין לו מספיק קואורדינציה בתור נגן טרומבון, התמקד בעיבוד מוסיקה. להוריו של רידל היה בית קיט בראמסון ניו ג'רזי, באחת החופשות נלסון כל כך נהנה עד שהוא שכנע את הוריו לתת לו להישאר שם ולהשלים שם את לימודיו הגבוהים. בראמסון פגש רידל את אחת ההשפעות הגדולות על חייו: ביל פיניגן שהפך למורה שלו לעיבוד. פיניגן היה מעבד מוכשר ומצליח באותה עת, הוא עיבד עבור גלן מילר ותומאס דורסי.



רידל סיים את לימודיו ובשנת 1944 עבר לשיקאגו כדי לנגן עם התזמורת של תומאס דורסי כנגן טרומבון שלישי אך הקריירה המוסיקלית שלו נקטעה די מהר בשל גיוסו לצבא לקראת סוף מלחמת העולם השנייה. כשחזר מהמלחמה החליט לעבור לעבוד בהוליווד ובילה את השנים הבאות כמעבד עבור תוכניות רדיו ואלבומי אולפן. התקופה הזו בחייו הסתיימה בשנת 1949 אחרי שעיבד עבור דוריס דיי את הלהיט "Again" שהגיע למקום הראשון במצעדי הפזמונים.



שנות החמישים
נקודת המפנה של רידל הייתה בשנת 1950, בה נשכר על ידי לס בקסטר לכתוב את העיבודים עבור השיר "מונה ליזה" של נט קינג קול במסגרת הקלטות בחברת התקליטים קפיטול. השיר היה סיפור הצלחה פנומנלי, שהה במצעד הפזמונים במשך שמונה שבועות והיה לסינגל הנמכר ביותר של קול. הקרדיט על השיר ניתן לבקסטר, אבל ברגע שקול גילה כי רידל הוא המעבד החל ביניהם שיתוף פעולה פורה שהשפיע על הקריירות של שניהם ועל כמויות של אלבומים שיצאו תחת חברת התקליטים קפיטול.



בשנת 1953 עבר פרנק סינטרה מחברת קולומביה לחברת קפיטול. סינטרה שהיה מלא הערכה לקול ורידל פנה אל חברת התקליטים שלו ואם נשאל את המשפט מ"כשהארי פגש את סאלי" אמר להם: "I will have what he's having", הנהלת החברה החליטה שלא להיעזר יותר בשירותיו של אקסל סטורדהל (המעבד שעבד עם סינטרה בקולומביה) ושכרה את רידל. השידוך הצליח והסנונית הראשונה של שיתוף הפעולה שלהם "I've got the world on a string" הפכה ללהיט במצעדי הפזמונים.



במהלך שנות החמישים תזמר רידל עבור ג'ודי גארלנד, דין מרטין, קלי סמית' ואפילו מצא זמן להוציא סינגלים אינסטרומנטליים משלו כמו הקטע Lisbon Antigua שהגיע לראש מצעד הלהיטים ב-1956 ואף שהה שם במשך ארבעה שבועות. בנוסף, רידל הלחין ועיבד מבחר יצירות לפסי קול של סרטים שונים, ביניהם: "החברה הגבוהה" (סרט הבכורה של בינג קרוסבי, גרייס קלי ופרנק סינטרה) ו"צבע את הרכב שלך" עם לי מארווין וקלינט איסטווד.



בשנת 1956 סינטרה הקליט עם רידל את אחד השירים המזוהים ביותר עמו “Under my skin”, להיט של קול פורטר שזכה לגרסה מחודשת. רידל אומר שבמהלך לימודיו הגבוהים הוא צפה פעם במופע קלאסי שנוגן בו הבולרו של ראוול, כשהקטע המוסיקלי הלך והתעצם הוא אמר שהרגיש כאילו "התזמורת תיכף תרד מהבמה ותתפוצץ לכולנו בפנים". את התחושה הזאת הוא ניסה לשחזר ב- “Under my skin” כשיצר קרשנדו (הגברה הדרגתית בעוצמת הנגינה) שמתפוצצת בסופו של דבר עם כלי נשיפה עוצמתיים.



בשנת 1958 הקליט רידל עם סינטרה את האלבום Only the Lonley. רידל טוען כי מבחינתו זה היה האלבום הכי פרודוקטיבי ומתגמל מכיוון שבו הוא יצא מהמסגרות הקבועות שלו, הלחנים היו דומים יותר ליצירות קלאסיות בעלות קצב משתנה ותפקידי הכלים היו עמוקים ורגישים. אחת היצירות היפות שם היא “Guess I’ll hang my tears out to dry”, התוודעתי לשיר הזה בפעם הראשונה בפרויקט הדואטים של סינטרה, בו הוא ביצע אותו כדואט עם קרלי סיימון.



בשנת 1959 הקליט רידל עם אלה פיצג'ראלד את ספר השירים של גרשווין הפרויקט כלל 57 שירים ולקח בערך כשנה להקליט אותו. אחיו של ג'ורג' גרשווין איירה עדיין היה בחיים והוא תרם מילים לחלק מהשירים שהוקלטו לראשונה ובמיוחד לכבוד הפרויקט. איירה אמר אז שהוא לא ידע כמה השירים שלהם טובים עד שהוא שמע את פיצג'ראלד שרה אותם. שנה לאחר מכן פיצג'ראלד זכתה בגראמי עבור הלהיט “but not for me”.



שנות השישים
שנות השישים היו מאוד אמביוולנטיות עבור רידל. מבחינתו “Only the Lonley” של סינטרה היה פסגת היצירה שלו, עכשיו הרוקנרול נכנס למשחק ורידל היה צריך להתמודד עם כללים חדשים. ננסי סינטרה ודון רנדי (נגן אולפן אגדי) כינו את נגני האולפן של אותה תקופה ה- “A-team” ופתאום נגנים, כלים וסגנונות חדשים נכנסו. את האלבום הבא של סינטרה, “Strangers in the night” תקף רידל מזווית מאוד מעניינת. דוגמא מצוינת לכך הוא השיר “The summer wind” שהגיע במקור מגרמניה. רידל ניסה להתאים את עצמו לרוח התקופה והוסיף לשיר אורגן האמונד. הוא סיפר שיותר מעשור לפני כן הוא שמע בניו ג'רזי נגן האמונד בשם Wild Bill מנגן בצורה מאוד לא שגרתית באורגן והתלהב מאוד. כמה שנים מאוחר יותר הוא שמע את הנגן Jimmy Smith מלוס אנג'לס והחליט להכניס בשיר תפקיד משמעותי של האמונד. סינטרה זרם עם הרעיון (רידל אומר שהוא לא התנגד ומבחינתו כשסינטרה לא מתנגד זה סוג של הסכמה). מבחינתי זה בלתי נתפס שעד אז לא שילבו בין האמונד ותזמורת בהקלטות. היום זה כל כך טריוויאלי.



בשנת 1965 נט קינג קול מת מסרטן ריאות. בניו של רידל מספרים כי מבחינת אביהם היה מדובר בשבר גדול. "הרבה פעמים ראינו את עצמנו כיושבים במושב האחורי של המכונית כשאבא ונט יושבים מלפנים, הם היו נשמות תאומות שמעבר לכל החיוך והכשרון הסתירו עצב גדול מאוד בתוכם". רידל היה אומר על קול שיש לו כיול פנימי מושלם לצלילים "הוא היה יכול לשיר 30 שירים ברצף, להיכנס בלי פתיחה של התזמורת ובכל זאת לדייק בצורה מושלמת בכל תו ותו".

הכניסה האינטנסיבית של הרוקנרול לעסקיי המוסיקה הדירה את רידל מהמוסיקה הפופולארית. יום אחד הוא פגש באולפן אמן אשליות שאמר לו "אני יכול להעלים את הנעליים שלך או את השעון שלך...במה תבחר?" רידל השיב לו בחזרה "אתה יכול להעלים את הרוקנרול"? רידל לא אהב רוקנרול, הוא לא הסתדר עם הסאונד החדש של הגיטרה ולא עם הקלטה עם קליק. לפתע עולם המוסיקה שכל כך אהב, סגר עליו. רידל התחיל יותר ויותר לעבוד עם תעשיית הקולנוע והטלויזיה. באותן שנים הוא עיבד בין השאר את פס הקול של הסדרה "באטמן" ואת פס הקול של הסרט "אושן 11".





דוגמא אחרונה ויפה משנות השישים היא האלבום “The wonderful world of Antonio Carlos Jobim”. האסתטיקה המוסיקלית של רידל באה לידי ביטוי במפגש שלו עם סגנון הבוסה נובה. יש לי דעה לא חיובית במיוחד על עיבודי הבוסה נובה האמריקאית ודווקא פה רידל מצליח ברגישות האופיינית לו ליצור גרסה כל כך מיוחדת ויפה ליצירותיו של ז'ובים. אחד הקטעים הכי יפים באלבום הוא "סמבה למטוס". תזמור לתפארת.



שנות השבעים
בשנות השבעים רידל עמד לפרוש מעולם המוסיקה, אבל דווקא אז, כשחשב שהוא איננו רלוונטי יותר הוא בכל זאת הצליח לקצור מספר הצלחות נאות ביותר: בשנת 1973 הוא הועסק בתור המנהל המוסיקלי של התוכנית “The Julie Andrews Hour” וזכה באמי על עבודתו. בשנת 1974 הוא זכה באוסקר עבור פס הקול לסרט "גטסבי הגדול".



שנות השמונים
בשנות השמונים זכה רידל לנחמה כשפגש זמרת בשם לינדה רונסטדט. רונסטדט הופיעה עם רפרטואר של שירי גרשווין ונלסון היה המנצח והמעבד שלה, העבודה עם רונסטדט אפשרה לו להתנהל באזור הנוחות שלו שבו כל כך הצטיין. לקראת אמצע העשור נרשמה התאוששות נוספות ורידל אמור היה להקליט אלבום חדש עם סינטרה, אך בשנת 1985 הוא מת והתוכנית לא יצאה לפועל.

איך אפשר לסכם אמן כמו רידל? נראה לי ששלושת המאפיינים הגדולים ביותר שלו היו: 1. אסתטיקה מוסיקלית בלתי מתפשרת הכוללת יכולת לדאוג לכתוב תפקידים יפים לכלים הנכונים ולשמור על דינאמיות מיוחדת ביניהם. 2. יכולת אנליטית ומוסיקלית מדהימה – בניו מספרים כי הוא היה כותב את תפקידי הכלים ישר על הנייר ללא תיווך של כלי נגינה. הייתה לו בראש תמונה של העיבוד והוא העביר אותה ישירות אל חמשת התווים. 3. יצירתיות ורגישות – רידל ידע להתאים את העיבוד לכל אמן במיוחד. באחד הראיונות הוא סיפר שנט קינג קול שלח אליו את המתופף שלו שיבדוק איתו מדוע הוא לא מעבד עבורו את הסאונד של סינטרה. רידל השיב לו ש"לכל אמן יש את הצליל שלו, אני תופס את קול שונה ממה שאני תופס את סינטרה".

עוד בבלוג:

מדוע יש שתי גרסאות לשיר Somewhere Along the Way של נט קינג קול

Strangers in the Night - השיר המזוין הכי גרוע ששמעתי בחיים שלי