17.01.18
כשחגגתי בר מצווה (1990) ההורים שלי שכרו את שירותיו של יורם מ"פניקה" מרחובות שיתקלט. יורם היה דיג'יי מאוד מצליח באותה תקופה וידע לתת שירות טוב ללקוחותיו. כדי להרשים את אבא שלי הוא העתיק לו לקלטת טייפ את האוסף של נט קינג קול. משום מה השיר האחרון "Those Lazy Hazy Crazy Days Of Summer" הופיע ראשון בקלטת והשיר הראשון "Sweet Lorraine" בכלל לא הופיע.

בכל מקרה, אחד השירים היפים באוסף הוא "Somewhere Along The Way" משנת 1952. השיר הולחן על ידי קורט אדאמס ונכתב על ידי סמי גאלופ. במהלך השנים הוא בוצע על ידי טוני בנט, פרנק סינטרה ובט מידלר.

משום מה שמתי לב שבחלק מהגרסאות השירה טיפה שונה, אבל העיבוד זהה כמעט במאה אחוזים. שימו לב, זו הגרסה מהאוסף: 



וזו הגרסה הנפוצה: 



חשבתי שאולי הקליטו טייק שירה מחדש לאיזשהו צורך אבל לא היה לי מושג למה. חיפשתי את התשובה ולא מצאתי בשום מקום. בסוף, איתרתי את פתרון החידה באחת התגובות לסרטון הראשון. מסתבר שבמקור הקליטו בשנת 1952 את השיר במונו. בשנת 1961 רצו ליצור גרסת סטריאו והביאו שוב את נט קינג קול עם כל התזמורת וביצעו מחדש את השיר, הפעם במקום נלסון רידל ניצח על התזמורת ראלף קארמייקל. מעבר להבדל של הסטריאו/מונו שמתי לב שיש גם הבדל באיכות, בארצות הברית היו אולפנים מצויינים ולא הייתה סיבה שגרסת המונו תהיה באיכות ירודה. הסיבה לכך נעוצה בעובדה בשנת 1955 נקנתה חברת התקליטים "קפיטול רקורדס" (שניהלה את נט קינג קול) על ידי החברה הבריטית EMI, אותה EMI שניהלה גם את הביטלס. האולפנים נבנו מחדש מתוך מטרה להביא את איכות הצליל והמתקנים לרמה של אולפני Abbey Road בלונדון. האולפן תוכנן ונבנה בניצוחו של לס פול, האמן הראשון שהקליט באולפנים החדשים היה פרנק סינטרה ב 1956.

בסרט הדקומנטרי על הקלטת Sgt. Pepper רינגו סטאר מתבדח שבמהלך הקלטת האלבום ל EMI היה כבר טייפ שמונה ערוצים והם לא השתמשו בו כי EMI היו קמצנים ולא קנו שקע מתאים כדי לחבר אותו לחשמל. אחד הנושאים שמרתקים אותי הוא "מרוץ החימוש" בין בריאן ווילסון לביטלס ותמיד היה נראה לי שקפיטול רקורדס שפכו טונות של כסף על האלבום Pet Sounds בעוד הביטלס נאלצו להסתדר בדוחק עם מה שיש באולפני "אבי רואד". עכשיו מסתבר לי ש EMI הבריטים היו כל כך עשירים שהם קנו את "קפיטול רקורדס" ולא רק שהם קנו את קפיטול רקורדס הם גם בנו את כל האולפן מחדש.

נחזור לשיר. אני אוהב יותר את גרסת הסטריאו, גם בגלל חווית ההאזנה, גם בגלל האיכות, גם בגלל שהשירה בעיניי פחות מאולצת ויותר זורמת וגם בגלל שלקראת סוף השיר (01:40) העיבוד כולל פעמוני צ'לסטה מקסימים במקום הפסנתר בגרסת המונו. 
מלחין השיר נקרא ג'ימי ואן הוזן (תחת שם העט: קורט אדאמס). ואן הוזן חתום על היצירות: "Swinging on a star", "Love and marrige", "Come fly with me", "Only the lonley" ועוד. זוכה ארבעה פרסי אוסקר בקטגוריית השיר הטוב ביותר, מועמד לעשרה פרסי אוסקר, זוכה בפרס אמי אחד, מועמד לפרס אמי, מועמד לפרס טוני שלוש פעמים ומועמד שלוש פעמים לפרס גלובוס הזהב.

בסרט התיעודי Afraid of the dark המספר את סיפור של נט קינג קול אפשר לראות קטע מצחיק מתוכנית טלוויזיה של קול, שמארח את סמי דיוויס ג'וניור שפוצח בגרסה משלו ל- Somewhere along the way.



עוד בבלוג:

נלסון רידל - בחור קלאסיקאי בעולם רוקנרולי

Strangers in the Night - השיר המזוין הכי גרוע ששמעתי בחיים שלי