על שירי פתיחה

29.01.12

 אתה מושך את האריזה הדקה מהמדף, תופס את הניילון בקצה האצבעות וחושף אותו בעדינות, ביד השנייה אתה שולף את השול השחור, משתדל לא להשאיר טביעות אצבע. ביד השנייה אתה אוחז בתקליט ממרכזו ומשחיל אותו אל הבליטה במרכז הפלטה. אתה מרים את המתג ההפעלה, תופס את הזרוע הקלה בקצה האצבע ובעדינות שיא מניח את המחט על התקליט. חרחורים בקצב סדיר מתחילים להישמע ובתוך כמה שניות צליל מוכר ממלא את החדר. המוסיקה מתפשטת אל תוך האוזן ומתפזרת בכל הגוף, כמו סם. מאותו הרגע המסע מתחיל וזה לא משנה איפה אתה, משנה איפה המחבר התכוון שתהיה.

בימים ששיר היה חלק מתוכנית כוללת, לשיר הפתיחה של האלבום הייתה חשיבות מכרעת. קט סטיבנס שר ש"הרושם הראשון הוא העמוק ביותר", ומאותו רושם ראשון מתחילה מערכת היחסים המופלאה שלנו עם המוסיקה שלנו. אני בטוח שבזיכרון הקולקטיבי של כל אחד ואחת מאיתנו צרובות שניות ראשונות של אלבומים רבים, מספיקה ההתניה הפבלובית הזו כדי שנדע בדיוק איך הרגשנו בפעם הראשונה שנפלנו לתוך "מחילת הארנבת" של תקליט זה או אחר.
תארו לכם את החיים שלנו בלי פעימות הלב של "הצד האפל של הירח", בלי רחש הקהל של סרנג'נט פפר ובלי הפסנתר המתגלגל של קווין ב"מוות על שתי הרגליים". בלי שיר הפתיחה, "הסטרטר", האלבומים האלה לא היו יכולים להתניע. המאזין לא היה יכול להבין איפה הוא אמור להיות. אספתי עשרה שירי פתיחה אהובים עליי במיוחד, עכשיו נותר רק לבקש מפבלוב לחבר את השוקר.

Beck – The Golden Age
Neil Young – Out of the Weekend
שני שירי פתיחה של גברים שנשבר להם. נראה כאילו אפשר לתאר את החיים שלהם עד השיר הזה ומהשיר הזה. בשניהם הם יוצאים אל הלא נודע, מבלי להתעמק כרגע במילים אני חייב להגיד שאפילו רק האווירה שהשירים האלה מייצרים מספיקה לי. כשאני מקשיב לשני השירים האלה מתחשק לי לצאת בערב מבקתת העץ, להיכנס לטנדר האמריקאי שלי, ללחוץ חזק על הברקס, למשוך קלות את ידית ההילוכים (שליד ההגה) ולהעביר לדרייב. כנראה שבינתיים אסתפק בלקפוץ לסופר פארם בנס ציונה לקנות חיתולים בטויוטה קורולה שלי.


Beck – The Golden Age




Neil Young – Out of the Weekend


King Crimson – 21st Century Schizoid man
Pink Floyd – One of these days
שני השירים האלה הם שירי פתיחה מטעים. הם לא מלמדים אותך שום דבר על האלבום שמצפה לך. שנים לא הקשבתי ל In the court of the crimson king כי השילוב של השיר הראשון והעטיפה עשו לי רושם של אלבום רוק כבד. יום אחד אזרתי אומץ, לחצתי next בקומפקט דיסק וגיליתי עולם שלם ומופלא של מוסיקה חלומית. על One of these days דילגתי באופן קבוע, מיהרתי אל השירים הנפלאים שאחריו. רק שנים אח"כ למדתי ליהנות מהקטע המטורף הזה.


King Crimson – 21st Century Schizoid man




Pink Floyd – One of these days


Belle and Sebastian - I Fought in a War
השיר הזה הוא כמו סרט שוודי. ציר הזמן מתקדם בו בצורה שונה. הקול הסדוק של הזמר והפתיחה הארוכה מדי כמעט ייאשה את כל מי שהשמעתי לו אותו. אבל אחרי דקה כשגיטרות הפשע מתחילות ללוות וכשהמלוטרון נכנס כבר אין דרך חזרה. הדבר הכי שווה בשיר הזה הוא החצוצרה שמופיעה אחרי שתי דקות. אתה פתאום מבין שלמרות שמדובר בשיר חדש יחסית, הוא היה חלק ממך מאז ומתמיד. 


Belle and Sebastian - I Fought in a War


Coldplay - Dont Panic
גידי גוב - שלוש בלילה בעיר 
קב ונקי הוא ביטוי שלמדתי בפסיכומטרי שמשמעותו היא "מעט, אבל איכותי". אומרים שדברים טובים באים בחפיסות קטנות, כנראה שהחוקיות האלוהית הזו חלה גם על שני השירים האלה. הם כל כך טובים ויפים שאם הם היו עוברים את השתי דקות וחצי כנראה שמשהו ביקום היה צריך להשתבש. הביצוע של גידי גוב מאוד דינאמי: ההתחלה נינוחה ואז הכל מתפוצץ בצורה מבוקרת כשהתופים נכנסים וגוב מצליח לשמור על המתח המוסיקלי לכל אורך השיר. תמיד כשאני מסיים לשמוע את השיר הזה אני פשוט רוצה לשמוע אותו עוד פעם. השיר Don’t Panic של קולדפליי ממצה את המהות של כל האלבום הראשון שלהם. להקה עם סאונד ייחודי שנותנת תוצר מינימאליסטי, מלודיה והרמוניות פשוטות, שתי גיטרות, בס ותופים.


Coldplay - Dont Panic




גידי גוב - שלוש בלילה בעיר


יהודית רביץ - הוא הולך ממך
אסתטיקה אייטיזית. במבט לאחור האייטיז נראה כעשור ניסיוני ומוגזם. נראה כאילו האנושות הלכה על תוכנית חומש כפולה של ג'עג'ועים. הרבה פעמים כאני שומע שיר מהאייטיז אני חושב שאם ינקו את המאפיינים האייטיזיים שלו הוא יכול להפוך לקלאסיקה על זמנית. מעטים האמנים שעשו מוסיקה באייטיז שיכולה לתפקד גם היום. Under the milkyway של ה Church הוא שיר כזה. היו יכולים להקליט אותו גם היום ולא היינו שמים לב שזה שיר מפעם. השיר הזה של רביץ, מכיל מאפייני אייטיז רבים ובכל זאת (באורח פלא) לא הייתי משנה בו כלום. הוא מצליח ליצור אווירה מיוחדת שפותחת אלבום מיוחד מאוד.


יהודית רביץ - הוא הולך ממך


John Lennon - Mother 
Paul mccarthney - Another Day
הביטלס התפרקו בפיצוץ גדול. לפול וג'ון נשבר הזין אחד מהשני וכל אחד הלך לו לדרכו. שני שירי הפתיחה האלה מייצגים את הליבה של שני היוצרים הגדולים האלה. לנון העריץ את אלביס וחתר לעבר מרדנות ובריחה מהמוסכמות, מקרטני ש"רצה לכתוב לסינטרה" כותב קטע מתוק, מרגש וקלאסי.
השיר של לנון שם את האצבע על הפצע שליווה את כל חייו: מערכת היחסים המורכבת שלו עם ההורים שלו. לעומת החומרים הקודמים שלו האלבום הזה היה הכביסה המלוכלכת של חייו מוצגת לראווה. במסגרת ניסיונו לפתור את תסביכיו טופל לנון בשיטת Primal Scream שמחזירה את המטופל אל הצעקה הראשונה של החיים שלו (בעת הלידה). לא צריך להתאמץ כדי להיווכח שלנון הצליח לשחזר בשיר הזה את הרגע הזה בדיוק רב.
אם לנון סלד מהמתיקות, מקרטני ידע לייצר אותה בחן הכי גדול שיש. השיר הוא הפתיח של אלבום האוסף של להקת "כנפיים", ההרכב של פול מקרטני. לקח לי זמן להגיע לאלבומי הסולו של מקרטני, חיפשתי לי עוד קצת מהחומר הזה שכל כך אהבתי בביטלס. כשהקשבתי לאוסף הזה ידעתי שמצאתי את מה שחיפשתי. אני אוהב לחשוב על השיר הזה כחלק ב' של She's leaving home של הביטלס מתוך סרג'נט פפר. הילדה המוצלחת עזבה את הבית, השאירה את אבא ואמא לבד וכיום היא חיה חיים אפורים ועצובים בבית משותף (לא בנס ציונה). השיר הזה נכתב במהלך הקלטות המאסף של הביטלס ובאיזושהי מידה אני חושב שמקרטני התכוון לעצמו כשכתב: He's Leaving Home.


John Lennon - Mother




Paul mccarthney - Another Day

תגובות :
1. אמיר אשר
פתיחות במוסיקה ובסאונד הן משהו שאני אוהב להתעסק איתו - פתיחה של אלבום, פתיחה של שיר (ראה תו השעה - מילישניה שבזכותה המאזין מזהה את ההמשך) וברמת המיקרו - שלב ה ATTACK במעטפת של סאונד. היו שני חוקרים צרפתים שחתכו את האטאקים של סאונדים מוכרים, מה שמנע ממאזינים לזהות באיזה כלי מדובר - פסנתר נשמע כמו שאונד של סחרחרה וכדומה. שתי פתיחות אהובות עלי (מאותו ג'אנר - תוהו ובוהו וחושך על פני תהום ומשם בריאה של מוסיקה קוהרנטית) - http://www.youtube.com/watch?v=1g09GzbctlA ו http://www.youtube.com/watch?v=xbrM357TOCk אחלה בלוג! :))
2. רונית
כל פעם כזו אתה מצדיק מחדש את הרושם הראשוני. יפה ומדוייק
3. גידי
מ ע ו ל ה ! ! !
4. אורן
אורי זה כל כך יפה מה שכתבת. וכמובן שלכל אחד יש את הזיכרונות שלו. mother של לנון בכלל הזכיר לי תמיד את אמא שלי. גם הפינק פלויד, ניל יאנג, קינג קרימזון עושים לי צמרמורת, כי זאת בכלל המוזיקה של הגיל שלי. פס הקול של הנעורים שלי. אבל הכי אני מתחבר ללנון שכבר כשהייתי נער, תפסתי את הצד שלו לעומת הצד של מקרטני, ובכל פעם ששמעתי את another day של מקרטני חשבתי בהנאה על ההשתלחות הארסית של לנון ששר לו (באותו אלבום של mother, עם להקת אונו הפלסטית): the only thing you've done was yesterday and since you've gone your just another day
5. אודי
שירי פתיחה
אין לי הערות. רק הארות. תענוג.
הוסף תגובה :
שם הכותב
נושא
דוא"ל
אתר
תוכן הפנייה


כל הזכויות שמורות לאורי פז 2010
טוחן מדיה בניית אתרים